אמרי נועם (הגר"א) טו

וכו'. שומע בקול עבדו היינו תפלה שתקנו האבות שהם עבדיו של הקב"ה

אשר הלך חשכים ואין נוגה לו וכו'. אמר רבינו דדייק מכפל לשון חשכים ואין נוגה לו. ואיתא בזוהר שהבהכ"נ נקרא אשנגה ומשם בא לאדם נוגה וסביבותיה חשכים. והשתא הכי קאמר אשר הלך חשכים ואין נוגה לו. שאין לו הנוגה של בהכ"נ ואפ"ה אם לדבר מצוה הלך יש לו הנוגה של המצוה כמ"ש כי נר מצוה

מאי טעמא משום דהוי ליה לבטוח בה' ולא בטח. פי' אולי תאמר שהלך לפרנסתו שגם זה נקרא מצוה. זה אינו שבזמן התפלה לא הוי מצוה דהא צריך לילך להתפלל שיתן לו הקב"ה פרנסתו והוא לא הלך להתפלל א"כ לא בטח בה'

מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. לפי שיו"ד קדמה שכינה ואתיא לפיכך צריכין שיבואו כל העשרה ביחד ואם אדם אחד נתאחר הקב"ה כועס. וז"ש ואין איש לשון יחיד וזהו בבהכ"נ. וקראתי קאי אבית המדרש וכמ"ש לעיל ע"פ בראש הומיות תקרא וגו'. ואין עונה שאין שם אפי' אחד שיענה ד"ת (פי' ביאור הגר"א משלי י"ד פ' כ"ח)

הקובע מקום לתפלתו וכו' אי עניו אי חסיד לפי שאילו המעלות שמנה ר' פנחס בן יאיר (ע"ז כ') שיכול האדם להשיג. ושאר מעלות האחרונים דהיינו רוח הקודש ותחיית המתים אינם ביד אדם להשיגם כי אם ברצון השי"ת ולפי שיש שם מחלוקת אי ענוה עדיפא מכולם אי חסידות עדיפא. לכך אמר כאן תרווייהו דבין למר ובין למר יש לו המדה המעולה שבכולם. והטעם שאומרים עליו כן מבואר בתר"י

לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה למירהט כו'. פי' למיפק לגמרי אבל למיעל פי' מבהכ"נ לבהמ"ד מצוה למירהט. דאל"כ לא שייך לשון אבל למיעל דהא גם מתחלה לא אמר אלא היוצא מבהכ"נ (וזהו דמפיק ליה מקרא דנרדפה לדעת את ה' דהיינו תורה)

לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה אפי' בשבת שנא' אחרי ה' ילכו כאריה ישאג כו'. קשה למה לא דייק מפסוק הקודם שהוא ונדעה נרדפה לדעת את ה'. ומכח זה גורסין הרי"ף והרא"ש ז"ל לדבר מצוה דזה לא מוכח מפסוק ראשון אלא דבר הלכה שהוא מרומז בלדעת את ה'. אבל אמר הגאון שאין צריך לכל זה ומה שמביא פסוק אחר משום דמפסוק ראשון לא מוכח דאפי' בשבת מצוה למירהט ולכך מביא דוקא האי קרא דמוכח מיניה דאפי' בשבת דכמו שמותר לברוח מן הארי אפי' בשבת מפני שהוא סכנה כן מותר לברוח מן היצה"ר ולילך אחרי ה' אפי' בשבת (פי' שהיצה"ר נקרא אריה. ובהולך אחרי ה' בירח מן היצה"ר וכמ"ש בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין)

כר המתפלל אחורי בהכ"נ נקרא רשע. פירש"י והא דר"ה מוקי לה אביי בדלא מהדר אפי' לבי כנישתא. לכאורה שפת יתר הוא עי' בתוס' ע"א ד"ה אחורי בהכ"נ כו' שמחולק עם רש"י. דלפירש"י כל שאינו מחזיר פניו מבהכ"נ אפי' ישתחוה לרוח אחר לית לן בה. ולדעת התוס' עיקר הקפידה שלא ישתחוה לרוח אחר. ושני הדעות תלוים בסוגית הגמ' אי אחורי בהכ"נ פירושו אחורי בהכ"נ ממש שהוא למערב או פירושו אחורי העם כדעת התוס'. ורצה רש"י להוכיח כפירושו דזה ודאי דאחור הוא מעריב וקדם הוא מזרח כמ"ש אחרי המשכן ימה לפני המשכן קדמה. וע"כ כשאמרו כל המתפלל אחורי בהכ"נ פירושו דוקא במערב שהוא אחורי בהכ"נ ולא אחורי העם וזהו שפירש"י דהא דר"ה מוקי לה אביי בדלא מהדר אפי' לבי כנישתא ואי עיקר הקפידה שלא ישתחוה לרוח אחרת כפי' התוס' למה ליה לר"ה למימר כל המתפלל אחורי בהכ"נ לימא המתפלל בבית הכנסת גופא ואינו משתחוה לרוח שהצבור משתחוים. אלא ע"כ כפירש"י שהקפידה שלא יחזיר פנים מבהכ"נ ואי מתפלל בבהכ"נ אפי' מתפלל לרוח אחרת לית לן בה כיון שאין מחזר פניו מבהכ"נ. ועוד אי כפירוש התוס' מאי קאמר אביי בדלא מהדר אפי' הא לפעמים יותר טוב בדלא מהדר אפי' כגון שעומד במעריב ושם אי מהדר אפי' נראה ככופר לפירוש התוס' ע"כ צ"ל שאחורי בהכ"נ אין פירושו אחורי העם (פי' ביאור הגר"א סי' צ' ס"ק י"א)

כיון שחמה זורחת מתהפך לכמה גוונים. אמר רבינו שמתהפך לששה עשר גוונים (עי' מ"א סי' תע"ג ס"ק כ"ט)

כאילו נדון באש ובמים. הוא הלבנת פנים שאמרו ז"ל אזיל סומקא ואתי חיוורא חיוורא הוא נגד מים. וסומקא הוא נגד אש

לעורם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה וכו'. וקשה דלמא אם היה מתפלל בזמן אחר ג"כ