אמרי נועם (הגר"א) יד

דעביד דינא בלא דינא והבין שהם יודעין מאומה עליו כיון שאומרים כך דהא איכא כמה צדיקים מעונים ביסורין וכו' ואמר להו אי איכא מאן דשמע עלי כו'

הא קא גניב ליה כוליה פירש"י יותר מחלקו. דאי ס"ד כפשוטו מהיכי יהיב ליה אע"כ צ"ל דפירושו יותר מחלקו

אלא אימא סמוך למטתו וכו' אמר רבינו דמחלוקת רש"י ותוס' הוא דוקא להתחיל ללמוד בדמטא זמן ק"ש אבל בדלא מטא זמן ק"ש אף לרש"י מותר להתחיל וכשיגיע זמן תפלה אם תורתו אומנתו אין צריך להפסיק. אפי' אם יעבור הזמן ואם אין תורתו אומנתו צריך להפסיק. אם יעבור הזמן ובלא יעבור הזמן אפי' אין תורתו אומנתו אין צריך להפסיק דלא גרע מאכילה דקתני אם התחילו אין מפסיקין ואפי' אם התחילו באיסור צריך להפסיק ולק"ש אם התחילו באיסור צריכין להפסיק אפי' יש שהות לקרוא ואם התחילו בהיתר א"צ להפסיק אם יש שהות (ומ"ש התוס' בסה"ד כי מטא זמן ק"ש וכו' קאי על הלימוד שלמדו כי מטא זמן ק"ש ומזה הביאו ראיה שלא כדעת רש"י (עי' מהרש"א ורש"ל שנדחקו בזה) והוכיחו כן מס"ד דגמ' דקאמר וכי תימא בדלא מטא זמן כו' אלא ע"כ בדמטא זמן ואפ"ה למד מקודם. ועי' בביאור סי' פ"ט ס"ק כ"ב ומ"א שם ס"ק ט"ו)

ואם המתין לו מה שכרו וכו' שנאמר לו הקשבתי למצותי. דלא יתכן לפרש כפשוטו שימתין בעשיית המצוה דהא אמרינן מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה אלא פירושו שיקשיב וישמע וימתין ובהמתנה זו יעשה מצוה

וצאצאי מעיך וגו' האי וגו' קאי על סיפא דקרא וצאצאי מעיך כמעותיו לא יכרת וגו'

במקום רינה שם תהא תפלה. צריך להבין אמאי קרי לבה"כ. מקום רינה ומה שפירש"י הוא דוחק גדול דא"כ בכל מקום שאומרים שבחים יהיו מתפללים שם ולמה צריך דוקא בבה"כ. ואמר רבינו ע"ד מ"ש (משלי א') חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה בראש הומיות תקרא בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר. וצריך להבין למה תלה רינה בחוץ וקולה ברחובות (ע"ש בביאור הגר"א) ואמר רבינו כי יש ד' דברים השייכים לעיר שנים הן בדרך שבאים בה אל העיר א' הוא הדרך ממש. והב' הוא הסרטיא הגדולה שלפני העיר והוא אצל העיר ממש. ומשנכנסים לעיר יש ג"כ ב' דברים א' הוא תיכף בפתח השער ששם כסאות למשפט כמו שהיה המנהג בימים הקדמונים כמ"ש ובועז עלה השער. אל זקני העיר השערה. והב' בעיר ממש ויש עוד ד' דברים כנגדן הקורא לחברו כשהוא רחוק ממנו אין נשמע אלא קול הברה וכשהוא מתקרב אליו שומע הקול אבל לא הדיבור ממש. ואח"כ כשרוצה לומר לו איזה דבר צריך שיקרא לו תחלה כמ"ש חז"ל לא יאמר אדם דבר לחברו אלא א"כ יקראנו תחלה מנ"ל ממשה ויקרא אל משה. ואח"כ וידבר ה' אליו דהיינו כשיתקרב אליו. וכנגדן יש ד' דברים בתורה והם פשט דרוש רמז סוד. פשט הוא כמו קול הברה והוא תורה שבכתב שאין כתוב בו כלל שום מצוה בפרטיה ודקדוקיה אלא סתם סוכה תעשה לך גדילים תעשה לך וכן בכולם ואין אנו יודעין כמה דפנות בסוכה וכמה חוטין בציצית. ודרוש הוא כנגד הקול והוא תורה שבע"פ ששם הוא מפרש כל דבר איך לעשות בפרטיה. ורמז הוא כנגד קול הקריאה שהוא קרוב לקבלה וסוד הוא כנגד הדיבור ממש. היוצא לנו מזה שרינה הוא נגד מקרא ואמרו שתי"ו בתי כנסיות של מקרא היו בירושלים ות' בתי מדרשות של משנה. ואמרינן לעיל שמקרא הוא נגד רינה. והשתא א"ש במקום רינה דהיינו בבהכ"נ ששם היו לומדין מקרא שם תהי' תפלה (מפני ששם הבל שאין בו חטא כמ"ש הגר"א בשיר השירים ו' ע"ש) ופירוש הפסוק כך הוא. חכמות בחוץ תרונה. חכמות היינו התורה. בחוץ היינו הדרך שהוא רחוק מן העיר. תרונה היינו מקרא שאינו אלא כקול הברה. ברחובות תתן קולה היינו הגמרא. ורחוב הוא יותר קרוב לעיר. והסוד הוא נגד העיר ממש והיא אמירה שכתוב בקרא בעיר אמריה תאמר

תרי מכתבי מילייה בספר הזכרונות פירוש שע"י שלומדים שנים ביחד הם זוכרים אבל אחד הלומד לבדו הוא משכח. וז"ש לקמן ס"ג חרב על הבדים ולא עוד אלא שמטפשים. פי' כשלומד לבדו הוא משכח

וכולהו כתיבא באדרעיה. פי' בשלמא בשל ראש דאיתא ד' בתים ותרתי דדמיין להדדי בחד ביתא. אבל בשל יד דאינו אלא חד בית ה"א דלא כתיבי שם כל הנך פרשיות קמ"ל

מי בכם ירא ה' שמע בקול עבדו. פירוש ירא ה' היינו תפלה. כמ"ש לקמן ייראוך עם שמש