אמרי נועם (הגר"א) קט

דף ה' ע"א תוס' ד"ה מה חג המצות טעון לינה כו' רש"י פסק שאין טעון לינה אלא לילי חול המועד והקשו תוס' ע"ז וראיתם מספרי ופנית בבוקר עשאן הכתוב כמו בוקר אחד כו' ושאר ראיות ובחגיגה (דף י"ז ע"ב) מביא התוס' תוספתא בפירוש ג"כ שכן הדין ורבינו הגאון ז"ל הביא ראיה ג"כ לפסק התוס' מדקאמר לעיל מקיש חג השבועות לחג המצות ולענין תשלומין ולפירש"י הא יכול לאקשויי חג השבועות לענין לינה לחג המצות וא"כ תשלומין בעצרת מנא ליה אבל לפי' התוס' אתי שפיר שאין אנו יכולים לאקשויי ללינה חג השבועות לחג המצות כמו בחג הסוכות פי' כמו דמקשינן חג הסוכות לחג המצות] דחג השבועות אינו רק יום א' וההיקש היא כל שבעה אמנם מה שדרשו ז"ל ופנית בבוקר עשאן הכתוב בוקר א' קשה היאך שייך לומר כן דמשמעות הפסוק דקאי אדלעיל שם תזבח את הפסח בערב כו' ועלה קאי ופנית בבוקר משמע בחוה"מ אך אמר רבינו ז"ל דהפסוק קאי אדלעיל שבעת ימים תאכל עליו מצות ומאי עליו ע"כ מוכרח לאכול עליו בירושלים דאי אפשר לאכול הפסח במקום אחר ועליו קאי ופנית בבוקר פי' לאחר ז' ואח"כ כתב ששת ימים תאכל מצות והלא ביום השביעי צריך ג"כ לאכול אלא הכי פירושו דזה הפסוק קאי ג"כ אדלעיל שבעת ימים תאכל עליו מצות דהתורה הזהירה לאכול מצות במקום הפסח ומפרש אח"כ דמה שאמרתי לך שבעה כך הוא הששה דששה ימים אינו כי אם לאכול מצות וא"צ להיות בירושלים ויום השביעי עצרת ר"ל שעל יום הז' יש עוד טעם להיות בירושלים משום עצרת לה' משום אכילת מצה במקום הפסח פי' עצרת מלשון אין מעצור לה' (שמואל א' י"ד) [א"ה פי' שביום השביעי המצוה להיות גם כן בירושלים וא"כ ממילא יאכל שם מצות במקום שהקריב הפסח והיינו עליו כנ"ל]

דף ט' ע"א תוס' ס' ד"ה וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית כו' הכלל היוצא מהתוס' דבמשומר אפי' בשינוי אסור לקצור ואינו מותר אלא בהפקר ובשינוי. ובכדרכו אליבא דכו"ע אסור וכן הוא בתורת כהנים ובכמה מקומות מפקפקים התוס' בזה

שם ד"ה ור"ע פסקו התוס' שם שאין לנו תוספות מן התורה כלל בשום מקום והביאו הירושלמי וכן כתב הרמב"ם ז"ל דאין תוס' שבת ויום כפור ויום טוב לענין מלאכה מן התורה רק מדרבנן אבל בעינוי יום כפור פסק שם שהוא מן התורה ועינוי מוכח מהא דאיתא בגמ' ביצה דף למד ושבת דף קמ"ח ע"ב הני נשי דאכלין ושתין עד אורתא ולא אמרינן להו ולא מידי ומסתמא אין אוכלין עד חשכה ממש (שהרי בגמ' קרי ליה תוס' יו"כ שם] אלא פוסקין מעט קודם שאין אוכלין בזמן איסור לילה רק בזמן תוס' כדמוכח בגמ' דקאמר דהא תוס' יוה"כ דאורייתא וקא אכלי כו'] וקאמר הגמ' דעושין שלא כהוגן [ועושין איסור דאורייתא] משמע דהדין נותן שצריך לפסוק מבעוד יום מזה מוכח שיש תוס' לעינוי

א"ה עי' ברא"ש יומא פ' יום הכיפורים סי' ח' ועי' ביאור הגר"א או"ח סי' רס"א סק"ח]

שם ע"ב גמ' ההוא בזמן שנוהג בארץ כו'. וד' דברים נוהג בחוץ לארץ אף בזמן הזה ערלה וכלאי הכרם וחדש ושמיטת כספים. ושילוח עבדים בזמן הבית

דף י' ע"א ופירות נטיעה זו כו' עי' רש"י והתוס' כתבו נ"מ אחרת דדוקא שלשים יום שלפני ר"ה שלה חשוב שנה אבל שלשים יום לפני ט"ו בשבט לא חשיב שנה והרמב"ם ז"ל (פרק ט' מה' מעשר שני) כתב בזה ג' חילוקים א' מן ט"ו בשבט עד ט"ו באב. דהיינו שיהי' מ"ד יום לפני ר"ה י"ד יום לקליטה ושלשים יום לחשוב שנה עלתה לו שנה וצריך להמתין עד ט"ו בשבט כמו שפירש"י מכיון שנעשה אילן. ב'. מט"ז באב עד ר"ה צריך למנות מר"ה ג' שנים ערלה [עד ר"ה] אע"פ שלא היה הקליטה קודם כגון פחות מן י"ד יום כנ"ל. ומאחר ר"ה עד ט"ו בשבט מונין מיום ליום. אמנם הראב"ד שם השיג עליו בב' דברים א' שכתב שם וז"ל דקודם ראש השנה מונה שלשה שנים עד ר"ה דוקא כשנקלט לפני ר"ה אם לא נקלט לפני ר"ה הוי כאילו נטע אחר ר"ה וצריך להמתין עד ט"ו בשבט ג' שנים שלמות. וב'. דסובר אף שנטה אחר ר"ה אינו מונה מיום ליום אלא עד ט"ו בשבט הוא מונה כדמוכח (מדברי הראב"ד) מהשגה א'. אבל הר"ז הלוי ז"ל (על האלפס כאן) כתב שצריך להמתין לעולם עד ט"ו