אמרי נועם (הגר"א) קח

אא"כ נתן מתחלה פחות ממה שיש לו או אפי' כל מה שיש לו והיה פחות מסלע כשיתעשר אח"כ צריך ליתן לפי ערכו כנ"ל

הדמין פי' שאומר דמי עלי (כדפירש"י) ויש בזה קולא וחומרא קולא אם היה מוכה שחין אינו שוה כלום ובעירכין מעריך כפי שנים שלו וחומרא דאפי' פחות מבן חודש ובעירוכין פחות מבן חודש אין לו ערך כלל (ע"ע ריש פרק שלישי דעירוכין דף י"ג ע"כ ושם דף ד')

חטאות ואשמות עולות ושלמים. הא דלא חשיב מנחה דלא חשיב כאן רק בהמות

תוס' ד"ה וחרמין כו' פסק ר"ת דצדקה שפוסקים ליתן לגבאי ישנה בבל תאחר מלמוסרה ביד הגבאי. ואין מדוקדק אבל המרדכי כתב כ"ז שלא תבעו הגבאי אינו עובר בבל תאחר אפי' קיימי עניים דמסתמא א"צ הגבאי כיון שאין תובעו והוא אינו חייב ליתן לעניים דפסק ליתן ביד גבאי אבל אם תבעו הגבאי עובר בבל תאחר מיד. ועל הצדקה שפוסק ליתן לעניים בעצמו הוא עובר לאלתר אא"כ התנה על איזה זמן ימשך נתינתו וק"ל (ועי' יו"ד סי' רנ"ו סעיף ג' וביאור הגר"א ז"ל שם)

שם ד"ה צדקות כו' והא דאמר רבא לקמן וצדקה מחייב עלה לאלתר הני מילי דקיימי עניים וכו' ורבינו הגאון אמר דלא קשיא כלל דחשיב צדקות גבי הני אחריני דזמן בל תאחר דידהו ג' רגלים ולדייק מינה [צ"ל ליכא לדייק מינה] דמסתמא גם בצדקה הוי ג' רגלים. דבשלמא אם היה צריך לבוא בעזרה לנתינת צדקה היה סברא לתלות בעליית רגלים אבל השתא דאינו תלוי רק בעניים א"כ אי קיימי עניים עובר לאלתר בבל תאחר. ואם לא קיימי עניים אינו עובר אפי' לאחר ג' רגלים וז"ש וצדקה מחייב עלה לאלתר אע"ג דתני בהדי אינך שהזמן שלהם ג' רגלים אינו שוה להם ולא קאי ג' רגלים על צדקה ומצינו דוגמא לזה בפרשה וישלח דכתיב אלה בני יעקב אשר יולד לו בפדן ארם והלא בנימין נולד בבית לחם אלא ע"כ דקאי אשארא

[א"ה ועי' ביאור הגר"א ז"ל יו"ד סי' רנ"ז סק"ה. והנה בקרא דבל תאחר לא כתיב הזמן רק דילפינן הזמן מתי הוה איחור מקרא דיראה כל זכורך בחג המצות כו' וא"כ י"ל דלא ילפינן מזה רק התלוי במצות ביאת המקדש כנ"ל אבל בל תאחר דצדקה לא נוכל ללמוד זמנו משם ורק מן הסברא כנ"ל]

שם ד"ה ומעשרות כו' ומה שקבע עליהם זמן הביעור כו' אמר רבינו הגאון ז"ל הכלל היוצא מדברי התוס' כך הוא דאיתא במסכת מעשר שני פ"ה מ"ה אר"י בראשונה היו שולחין אצל בע"ה מהרו והתקינו פירותיכם עד שלא תגיע שעת הביעור עד שבא ר"ע ולמד שכל הפירות שלא באו לעונת המעשרות פטור מהביעור כו' ע"ש דיש לפרש מה שאמר מהרו והתקינו כו' פירושים שונים ששני זמנים יש בתבואה למעשרות. אחד. הבאת שליש וזמן שהוקבעו לאכילת קבע וזמן ב' הוא מירוח וקובע אף לארעי והכא אין לפרש רק כפי' הב' דאל"כ מאי קאמר מהרו הלא אין בידם שיתבשלו שליש נמצא מוכח מזה שכל זמן שלא נתמרח אינו חייב בביעור ולפי זה מתורץ קושית התוס' דמ"ש מקצה שלש שנים כו' מיירי בנתמרח אף שלא הפריש ולא קרא שם אבל בבל תאחר בלא זמן ביעור אינו חייב אלא א"כ קרא שם

שם ע"ב תד"ה לקט שכחה ופאה כו' הקשו התוס' ותירצו והקשו עוד אבל רבינו הגאון ז"ל אמר שדין זה שוה לצדקה דלעיל דאם עבר באיסור ולקח כיון דקיימי עניים עובר בבל תאחר לאלתר והג' רגלים שכתב בברייתא לא קאי עליהם כמו בצדקה כנ"ל ואם לקח בהתר הדין כך אם לא היו עניים בשעת קמה יתן מן העומרים לעניים כדאיתא בירושלמי

לא תכלה פאת שדך לכתחלה צריך לעשות מן המחובר בפאת שדה ואם לא הניח במחובר שדך פי' צריך אתה ליתן מן העומרים שבשדך ואם לא היו עניים בשפת עומרים נותן פאה מן העיסה ולאחר אפיה פטור. כלל הדבר שלקט שכחה פאה שוה לצדקה אם קיימי עניים עובר בבל תאחר לאלתר ולמה לא הוציאו מכלל ג' רגלים כמו שהוציא רבא בצדקה צ"ל בהן בכלל צדקות וראיה לדבר מה שאמר לקמן דף ו' מוצא שפתיך תשמור כו' בפיך זה צדקה כו' וברייתא זו קאי אברייתא דלעיל חייבי הדמין כו'. ולמה לא קחשיב גם לקט שכחה ופאה בשלמא בכור ומעשר ופסח לא קחשיב שהן בכלל לה' אלהיך כדפירש"י דף ה' ע"ב ד"ה עולות ושלמים ה"ה לבכור ומעשר כו' אבל לקט שכחה ופאה קשיא אלא ע"כ צ"ל דנכללו בצדקה: