אמרי נועם (הגר"א) קב

לגבי ר' יוחנן הא קי"ל ר"י ור"ל הלכה כר"י (יבמות דף ל"ו). ונראה דאיתא במסכת יבמות דף פ"א ר"ל סבר דתרומה בזמן הזה דרבנן וקאמר שם בגמ' שאני שונה עיגול בעיגולים עולה וקסבר כל שדרכו למנות שנינו כו' ור' יוחנן סבר דתרומות דאורייתא וקסבר את שדרכו למנות שנינו ע"ש וצריך להבין מה שאמר שאני שונה עיגול בעיגולים עולה ויש לומר] שכונתו למה דאמר הכא ר' מאיר אליבא דר' יהושע משום דר"א שמותי הוא ור"מ סבר את שדרכו למנות ור"ל מפרש דבריו ואמר כל שדרכו למנות והשתא מסולק קושית תוס' ע"ש

[א"ה כונתו לתוס' שם יבמות פ"א ע"א ד"ה שאני וע"ע ביאור הגר"א יו"ד סי' ק"י סק"ד] נמצא ר"ל מפרש פלוגתייהו דר"מ ור"י דר"מ ס"ל אליבא דר' יהושע משום דתרומה דרבנן לכך עולה. ור"מ ס"ל דאפי' מדרבנן נמי עולה [צ"ל ור' יהודה ס"ל דאפי' בדרבנן אינו עולה] וסבר כל שדרכו למנות שנינו [פי' בדאורייתא כל שדרכו למנות כו']. ור' יוחנן מפרש פלוגתייהו כאן דר' מאיר סבר את שדרכו למנות שנינו ור' יהודה סבר כל שדרכו למנות שנינו וכו"ע ס"ל דתרומה דאורייתא נמצא דאין מחלוקת ר' יוחנן ור"ל כאן אלא אליבא דר"מ דר"ל סבר אליבא דר"מ כל שדרכו למנות שנינו ור' יוחנן סבר אליבא דר"מ את שדרכו למנות שנינו אבל אליבא דר' יהודה כו"ע ס"ל כל שדרכו למנות שנינו אלא דר"ל סבר אפי' בדרבנן ור' יותנן סבר דוקא מדאורייתא [צ"ל בדאורייתא] נמצא השתא יפה פסקו היש אומרים דהלכה כל שדרכו למנות. אבל מה שפסקו אפי' בדרבנן קשה דהא זה אינו אלא אליבא דר"ל אבל אליבא דר' יוחנן. דוקא בדאורייתא. ותירץ רבינו הגאון ז"ל דהא יש לדקדק לכאורה בגמ' דאמר דרסה בעיגול ואינו יודע באיזה עיגול דרסה כו' לענין מאי הביא זה כאן כי הוא מיותר כאן (ויש לומר] דהתוס' במסכת תמורה (עי' תוס' זבחים דף ע"ג ע"א ד"ה ר"י] הקשו מנלן דטעמא משום דדבר שבמנין אפי' באלף לא בטיל דלמא משום דהוה מין במינו [וטעמא דר' יהודה משום דאיהו לשיטתו דס"ל מין במינו לא בטיל] ותירצו דמין במינו היינו דוקא לח בלח כגון קמח אבל יבש ביבש חד בתרי בטיל אלא ע"כ משום דבר שבמנין הוא ולכך אפי' באלף לא כטיל ורבינו הגאון ז"ל תירץ קושיתם באופן אחר דמין במינו אינו אלא בדאורי' אבל בדרבנן בטיל אבל משום טעמא דדבר שבמנין אפי' בדרבנן נמי לא בטיל ולפי זה הוצרך להביא הסיפא דרסה בעיגול כו' דמרישא הוה אמינא דטעמא לאו משום דבר שבמנין אלא משום דהוה מין במינו לכן הביא הסיפא דרסה בעיגול וכו' ד"ה יעלו וא"כ ע"כ לאו משום דמין במינו הוא דא"כ אמאי אמר בסיפא ד"ה יעלו הא מין במינו הוא אלא ע"כ דמין במינו אינו אלא בדאורייתא וטעמא משום דדבר שבמנין הוא אבל בסיפא דלא הוה דבר שבמנין לכך אמר יעלו ונמצא אפי' לר' יוחנן תרומה דרבנן התם טעמא דמין במינו אבל הכא מוכח טעמא משום מין במינו ור"י נמי סבר אפי' בדרבנן לא בטיל והשתא מאי דקאמר בגמ' אפי' בדרבנן לא בטיל אחא נמי אפי' כר"י והשתא שפיר פסקו כל שדרכו למנות ואפי' בדרבנן וכלל הא דאמר כל דבר שבמנין כו' היינו דוקא מין במינו ודו"ק. (וע"ע ביאור הגר"א ליו"ד סי' ק"י ס"ק א' וס"ק ד' באריכות בזה)

דף ד' ע"א ולא לסמוך בה כרעי המטה. מכאן מוכח דביצה אפי' בנגיעה אסור וכל שאר מוקצות מותרות בנגיעה חוץ מביצה (וע"ע או"ח סי' ש"ח סעיף ג' וסי' ש"י וביאור הגר"א שם ס"ק י"ח וסי' רס"ה סעיף ג')

אלא בהכנה דרבה עי' בתוס' שכתבו שני תירוצים ואמר רבינו הגאון ז"ל דנ"מ בין ב"ת דנ"מ לענין עגל שנולד ביו"ט אי אמרינן דלידה הוה הכנה הוה סברא לאסור אבל אי אמרינן טעמא משום דביומא אסור הכא נמי ביומא מותר

שם ע"ב ותנן אין מבטלין איסור לכתחילה הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין. והקשו התוס' לעיל גבי עיגול אמאי לא יבטל הא הוה תרומה דרבנן וע"ש מה שתירצו. ויש אומרים הא דאין מבטלין איסור לכתחלה אפי' דרבנן היינו שאין רשאין להתחיל לבטל האיסור אבל אם נתבטל כבר אלא שצריך להוסיף עד ששים זה מותר אפי' לכתחלה אבל כאן לא משמע הכי דהא אמר מרבה עליהן עצים מוכנים משמע דאפי' עדיין לא נתבטל כלל מותר לבטלו לכתחלה ועי' ברא"ש תירץ אחר: