אמרי משה צח

ולפ"ז ניחא דברי רש"י דהא דפריך הגמ' חספא בעלמא אף דנכרי כשר לעדות לרש"י, היינו משום דלאו בני שליחות נינהו, ולזה כתב רש"י דהוי מצי לאוקמא בע"מ ור"א ולא קשה מה שהקשו בתוס' דגם במתנה נגזר דילמא יסמוך לעשות הערכאות לע"מ כמו שפוסל ת"ק בגט, דא"א דבאמת הם כשרים לע"מ, ואף אם ימסור בפניהם מהני במתנה, ורק בגט פסולים משום דלאו בני כריתות, והא דפרש"י דהו"מ לאוקמא בע"מ ישראל, היינו משום ר"ש דמכשיר גם בגט וע"כ דהע"מ ישראל, וע"כ מכשיר ר"ש גם בגט דלא גזר בשמות מובהקין דילמא אתי לממסר באפייהו, ות"ק גזר גם במובהקין, אבל במתנה ל"ש למגזר דאף אם ימסור באפייהו מהני כנ"ל

ה) והנה הא דפרש"י שם דמזויף מתוכו משום דאתי לממסר באפייהו ולא פי' כפשוטו דילמא אתי למסמך עלייהו אח"כ לראי', עיין פ"י דבאמת י"ל דנוכל לסמוך עלייהו דלא מרעי נפשייהו ע"ש ובאמת לפמ"ש התוס' דתקנת חכמים להאמין ערכאות א"כ לדבר שבערוה ל"ש להאמין ערכאות לקולא, ואך י"ל לפמש"ל דהתוס' הוצרכו לזה לפי"מ שהקדימו קודם דנכרי פסול לעדות מה"ת, וקשה קושית הג"א דהא גם משה ואהרן פסולים וע"כ צ"ל דהוא תקנת חכמים, וע"כ לפמ"ש דשיטת רש"י דעכו"ם כשר לעדות שפיר מיהמנא ערכאות מה"ת וע"כ ס"ל לרש"י דלמסמך אח"כ לראי' שפיר נוכל לסמוך דמסתמא כדין נמסר בע"מ דאין חשוד לקלקלה ולכן הוכרח רש"י לפרש דמזויף מתוכו היינו דילמא אתי לממסר באפייהו וע"ז פסולים משום דאין ב"כ כנ"ל, וזה הוא כשיטת הריא"ז בש"ג דבאמת סמכינן בגט לראי' ע"י ערכאות, והיינו לפי שיטה זו דנכרי כשר לעדות, (ואף לפמש"ל דרש"י ס"ל דבעינן שליחות בחתימת עדים, י"ל דרק בשטר מתנה דהוא שטר קנין בעינן שליחות ולא בשטרי ראי' וכן משמע בתוס' ב"ב דף ק"ע, וזה דלא כמתבאר בהרמב"ן הנ"ל דגם בשטרי ראי' בעינן שליחות) ולכאורה תמוה מאוד על הריא"ז דכיון דסמכינן על ערכאות לראי' בגט, א"כ הוי מזויף מתוכו דהא לא חתמי לשמה. ומי עדיפא מישראל דחתמו שלא לשמה דהוי מזויף מתוכו, וכמ"ש הרשב"א משום דסמכינן לראי' הוי בכלל התורף ובעי לשמה משום הכתיבה, ומה"ט בערכאות כשר לפי שאין סומכין עליהם לראי' ע"ש, אבל להרא"ז דסומכין על ערכאות לראי' א"כ הוי מזויף מתוכו, ומצאתי בפ"י שתמה בזה וכתב דצריך נגר ובר נגר להולמן

ו) והנלע"ד עפי"מ שנדקדק בהרשב"א שם דמקודם כתב דמקרי מזויף מתוכו משום דמהני לראי' ומ"ה הוי בכלל הכתיבה דבעי לשמה, ומש"ה מכשירינן בערכאות דלא סמכינן לראי', ואח"כ כתב דלשיטת הרי"ף דע"ח מהני גם לר"א אפ"ל דל"ק כלל דכיון שפעמים כרתי לשמה בעי, דכי כתיב לשמה בין אכתיבה ובין אחתימה קאי [היינו כיון דלפעמים הע"ת הם הכורתים בליכא ע"מ, ע"כ גם באיכא ע"מ ול"צ להע"ח, בכ"ז גם הע"ח כורתים וע"כ צריך לשמה], והקשה אח"כ מערכאות דכשר בע"מ והרי לא חתמי לשמה, ותירץ דחתימת עכו"ם כמאן דמלייה בדיוטא דמי והוי כמאן דליתא וכונתו דאצ"ל כמ"ש מקודם דהחתימה היא בכלל התורף, רק דהלשמה קאי על כל הגט אכתיבה ואחתימה וע"כ הקשה דא"כ מ"ט כשר ערכאות דאף דמקודם אדרבה הביא הרשב"א ראי' מזה דמכשירן ערכאות משום דלא מהני מידי, אבל כיון דקאי הדין דלשמה על כל הגט בין אכתיבה ובין אחתימה, גם חתימת הערכאות יפסל דלא חתמי לשמה וע"ז תירץ דחתימת ערכאות הוי כדיוטא וכמאן דליתא לגמרי, ואח"כ מדחה הרשב"א דכיון דלר"א סגי בלא ע"ח, ע"כ וכתב קאי רק אכתיבה לחוד ולא אחתימה דאל"כ לעולם ליבעי ע"ח ולשמה כר"י דס"ל הכי, וע"כ דלר"א מה"ת אף דאיכא ע"ח לא בעי לשמה רק משום דאתי למסמך עלייהו, והיינו דאמרי' כדרבא דמודה ר"א במזויף מתוכו כלומר משום גזרה ולא משום דינא עכ"ל וע"ש כי קצרתי בלשונו, וכונתו בסוף דבריו דע"כ גם להרי"ף צ"ל כמ"ש מקודם דלהכי בעי החתימה לשמה משום דהוא בכלל כתיבת התורף, ולא משום דקאי הלשמה בין כתיבה ובין אחתימה, ולעולם לא קאי הלשמה רק אכתיבה לר"א ואולם היכא דליכא ע"מ רק ע"ח לחוד והם כורתים הגט, ע"כ הוי חתימתן ג"כ בכלל התורף ומשום הכתיבה בעי לשמה מה"ת, ואולם כשיש ע"מ דאז א"צ להע"ח אזי מה"ת כשר דלא הוי אז החתימה בכלל התורף כיון דאינם כורתים בהגט משום דבלא חתימתן איכא ע"מ, ורק פסול מדרבנן דילמא אתי למיסמך עלייהו גם בליכא ע"מ כשיחתמו שלא לשמה ואז פסול מה"ת, אבל באיכא ע"מ פסול רק מדרבנן, ומה דמהני הע"ח לראי' אח"כ כשתרצה להנשא ס"ל להרשב"א לשיטת הרי"ף דמשום זה לא הוי החתימה בכלל כתיבת התורף כיון דאינם מועילים לעצם הכשר הגט רק לראי' והחילוק מובן, דאם גם מה דמהני לראי' הוא בכלל הכתיבה א"כ גם באיכא ע"מ לפסול מה"ת, ומאי קאמר כדרבא דמשמע דרק מדרבנן פסול, וזה ודאי א"ל דמה"ת אינו פסול רק באם שנסמוך אח"כ לראי' ע"י חתימתן ומדרבנן פסול גם כשלא נסמוך עליהם דזה לא ניתן להאמר כמובן, ועיין בר"ן סוף גיטין דהביא ג"כ ראי' להרי"ף מהך דאמרי' דמודה ר"א במזויף מתוכו בחתמו שלא לשמה, וע"כ משום דהע"ח לחוד ג"כ כורתים הגט בלא ע"מ, ולהכי הוי בכלל הכתיבה אבל אי ע"ח לחוד לא מהני רק מה דמועיל לראי' משום זה לא הוי בכלל התורף וזה כמסקנת הרשב"א לשיטת הרי"ף ולא כמ"ש מקודם דגם משום הראי' הוי בכלל הכתיבה, ואולם מהר"נ משמע דפסול מה"ת בע"ח שלא לשמה אף באיכא ע"מ, דאף דאז אי"צ להע"ח אבל גם הם כורתים, והוי כאיכא הרבה ע"ח דצריכים כל הע"ח לחתום לשמה ולא, סגי כשיחתמו שנים לשמה, ובאמת כבר נסתפק בזה הגרע"א וכמש"ל, ולכאורה תליא זה במחלוקת הרשב"א והר"ן הנ"ל, אך יש לדחות כמובן, ועכ"פ לפי הנ"ל ל"ק קושית הפ"י על הריא"ז דמכשיר לראי' ערכאות דא"כ יופסלו משום שלא לשמה די"ל דס"ל כהרי"ף דרק משום דהע"ח מועילים להכשר הגט הוי בכלל התורף אבל ערכאות דפסולים להכשר הגט בלא ע"מ אף דלראי' סמכינן עליהם לא הוי בכלל התורף וכהר"ן וכמסקנת הרשב"א וכמש"נ. **(כלל, וא"כ מ"ט פוסל הרמב"ם אומר אמרו גם במתנה, וע"כ דפסול אומר אמרו הוא מטעם קפידא כמ"ש הפ"י בתוס' (דף ס"ו ע"ב) ד"ה חת"ס דגם לר"מ דמצא באשפה כשר, פסול בא"א ע"ש, ולפ"ז קשה גם ראית התוס' הנ"ל דבעינן שליחות בתתימה מהא ובעינן שיאמר לעדים חתמו דהרי שם הטעם משום קפידא וכמו דפסול במתנה גם בכתיבה, ועכ"פ גם מהתוס' מתבאר דחתימת העדים הוא מדין שליחות וכמ"ש הרמב"ן, רק דהי' אפ"ל ורק בגט צריך לדין שליחות בתתימה, ובזה הבאתי דברי הרמב"ן דגם בשאר שטרות מדין שליחות חותמין.)**