אמרי משה צז

עדים, ואיך אפשר שיהי' גט בלא ע"ח, ובלא ע"מ, ובשלמא בקדושין צריך ילפותא דבר דבר ממון, לענין קידושי כסף דלא סגי בששניהם מודים, אבל גט דצריך לחול עליו דין שטר, איך אפשר שיהי' בלא עדים כלל, דהרי בכל שטרות לא נעשה בלא עדים, ועיין בלח"מ שמסתפק אי כונת הרמב"ם לגז"ש דדבר דבר או מסברא, ואיך שיהי' קשה כנ"ל

, א) והנלענ"ד מזה ראי' ברורה למה ששמעתי ממו"ר הגר"ח זצ"ל דשיטת הרמב"ם מתבאר בפ"א ממכירה ה"ז דא"צ כלל עדים בשטרי קנין דז"ל כיצד בשטר כתב על הנייר או על החרס שדי נתונה או מכורה לך וכו' כיון שהגיע השטר לידו קנה אע"פ שאין עליו עדים כלל עכ"ל, ומתבאר מלשונו דאף ע"מ ליכא, ולפ"ז צריך לומר דהא דמבואר דצריך ע"ח או ע"מ בשטרות היינו לענין חשש זיוף של המקבל, אבל אם מודה שנתן לו השטר כשר בלא עדים כלל אף בשטרי קנין, והיינו לפי"מ דקי"ל כר"א דע"מ כרתי אבל לר"מ דעח"כ דוקא ע"כ צריך ע"ח ולא מהני הודאת נותן כמו דלא מהני ע"מ, ודוחק לפרש דכונת הרמב"ם דיש ע"מ ורק ע"ח ליכא, [ומה"ט כשר ביוכל להזדייף כמו חרס וכמש"כ התוס' בכ"ד דצריך להביא ע"מ] דלשון שאין עליו עדים כלל משמע אפילו ע"מ ליכא, ועיין בקצות בסי' מ"ב שכתב דזה פשוט בכל הפוסקים בלא ע"ת וע"מ ובכתיבת סופר שאינו כת"י לא מיקרי שטר כלל אעפ"י שמודה שנתנו ע"ש, אבל מלשון הרמב"ם מתבאר דס"ל באמת כן, אף דזה הוא חידוש גדול ולהלן בדברינו יתבאר דגם הרמב"ן מסתפק בזה דאפשר דמהני בלא ע"ח וע"מ, ועפ"ז שפיר ניחא מה שהוצרך הרמב"ם למצוא טעם למה צריך בגיטין עדים, ועיין ברש"י (דף כ"ד ע"ב) ד"ה ר"א היא דאמר חתימת הגט אינו מן התורה ולא סגי למיתבי' בלא ע"מ דאינהו עבדי כריתות דע"כ בעינן עדים דילפינן דבר דבר מממון ע"ש, דמשמע ג"כ דלולא הילפותא הי' אפשר להיות גט בלא ע"מ וע"ח. ב) ועוד נלע"ד ראי' ממ"ש הרמב"ם בריש פכ"ז ממלוה בדין ערכאות דשטרי הודאות ומתנות ופשרות ומחילות פסולין, ובכ"מ תמה בשם הריב"ש דהודאות ומחילות דהשטר רק לראי' אמאי פסולים ע"ש שהניח בצ"ע, ובהגר"א (ס' ס"ח) כתב דהרמב"ם מפרש דברי הגמ' בגיטין דפריך אלא שטר מתנה חספא בעלמא, היינו דערכאות לא מרעי נפשייהו רק במכר ושט"ח דהוי מעשה גדול שנתן מעות בפניהם ובזה לא מרעי נפשייהו להעיד שקר אבל בשטרי מחילות והודאות ומתנה שפיר מרעי נפשייהו להעיד שקר, וכ"ה מפורש בפה"מ ע"ש, והנה אמת נכון כן אבל יפלא מדוע נאיד הרמב"ם לפרש כמו שפירשו כל הראשונים דהקושיא על שטר מתנה משום דנעשה הקנין ע"י השטר ולא מהני מה דלא משקרי דעכ"פ ליכא עדים

ואולם להנ"ל דהרמב"ם ס"ל דשטר קנין כשר בלא עדים כלל שפיר ניחא, דאאפ"ל דקושית הגמ' הוא משום דקנין שטר בלא עדים כשרים ל"מ, דהרי להרמב"ם באמת מהני בלא עדים [ ועיין בתוס' (דף י' ע"ב) ד"ה חספא שכתבו וכן כשר בהודאת נותן שהוא כמאה עדים, שמשמע ג"כ לכאורה דס"ל דכשר בלא עדים. אבל בדברי התוס' אאפל"כ דא"כ גם ע"י ערכאות יהי' כשר, וע"כ דכונת התוס' בכת"י הנותן כמ"ש בתומים ובחו"ג] וע"כ הוצרך הרמב"ם לשיטתי' לפרש דקושית הגמ' דחספא בעלמא משום דחשידי לשקר במקום דליכא נתינת מעות

ג) ועיין בהגהת אשר"י דהקשה על הא דכשר ערכאות וא"ת א"כ משה ואהרן אמאי לא מהימני הא ודאי לא מרעי נפשייהו, וי"ל דעכו"ם אינם פסולים מן התורה רק משום דמשקרי והני דלא מרעי נפשייהו מהימנא, וכ"כ במרדכי, וק"ט לפ"ז מאי פריך הגמ' מתנה חספא בעלמא כיון דכשרים להעיד שפיר מהני גם לעשות קנין, ורק לגיטין פסולים משום דלאו בני כריתות וצ"ל דהם יפרשו כפי' הרמב"ם הנ"ל וכמש"נ אבל א"ל דהרמב"ם ס"ל ג"כ כהג"א הנ"ל ומש"ה פי' באופן אחר כנ"ל, דהרי הרמב"ם בפ"ט מעדות כתב דעכו"ם פסול לעדות מה"ת, ועיין בתוס' דנראה דק"ל ג"כ קושית הג"א הנ"ל אחרי דהקדימו דעכו"ם פסול מה"ת לעדות כתבו דהא דערכאות מהימני היינו מתקנת חכמים ולא תקנו חכמים רק לשטרי ראי' ולא לשטר קנין

ד) והנה רש"י כתב שם דהו"מ לתרץ דאיירי בע"מ ור"א, ובתוס' שם כתבו דאף בע"מ כיון דס"ל דבגיטין פסול אף בשמות מובהקים דילמא אתי למיסמך ולמסור באפייהו א"כ גם בשטר מתנה פסול משום ה"ט, והוא באמת קושיא גדולה על רש"י, והנלענ"ד דרש"י לשיטתי' דס"ל דעכו"ם כשר מה"ת להעיד וכמתבאר (בד' ט') ד"ה חוץ, וד"ה פסולה דרבנן דרק לגיטין פסולים להעיד לפי שאינן בתורת גו"ק. וכן כתבו התוס' בב"ק (דף פ"ח) בשם רש"י, וקשה לפ"ז דמאי פריך מתנה חספא בעלמא וכמו שהקשינו על הג"א, וע"כ נראה עפמ"ש הרמב"ן בב"ב (דף ע"ז) בהך דזכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו השטר דחוזר בשטר והקשה דמדוע לא יכתבו לו שטר אף בלא דעתו, וכן הקשו בתוס' שם, וע"ז תירץ הרמב"ן וז"ל ולי נראה שאפילו בלא טעם אם רצה חוזר דספר מקנה בעינן ועדים שליחותו הן עושים כדמוכח בג"פ ובכ"ד, וכיון שלא רצה אין כותבין, עכ"ל.*) **(הג"ה והנה מה שלא כתבו הראשונים הטעם בפשוט דבעינן דעת המתחייב דאל"כ הוי מפ"כ, צ"ל דהיכא דאין טעם במה שאינו רוצה ומצד הדין צריך ליתן לו שטר יש לכתוב גם בלא דעת המתחייב וכמו בנמחק שט"ח דכותבין לו שטר אחר, ועיין תוס' ב"ב (דף ק"ע) דמזמן שני אף שלא בב"ד כותבין ובתוס' גטין (דף ט' ע"ב) ד"ה אע"פ כתבו ועוד דלאו בני שליחות נינהו דאין שליחות לעכו"ם ומדבעינן שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו משמע דבעי שליחות וגם בזה קשה דהא בחתימה בעינן שיאמר חתמו משום דעת המתחייב ומנ"ל דהוא משום שליחות ודילמא גם עכו"ם מהני דל"ב שליחות ורק צריך דעת המתחייב, וצ"ל דראיתם מהא דפסול שם במשנה באומר אמרו דמילי לא ממסרי לשליח ואי משום דעת המתחייב הי' מהני באומר אמרו, דעכ"פ איכא דעת המתחייב ולפ"ז מוכח גם מהתוס' דבעינן שליחות בחתימה גם בשטר מתנה דהא מבואר לקמן דגם במתנה פסול אומר אמרו, ואולם קשה דהא גם בכתיבה פסול אומר אמרו גם במתנה, ובכתיבה במתנה ודאי לא בעינן שליחות כמתבאר במשנה (דף כ"ו) דר"א מכשיר בשטרות אף בתורף כמ"ש התוס' ובתו"ג דף י' ע"ב כתב במ"ש התוס' ד"ה חספא, דערכאות פסול בכתיבה במתנה, כתב באמת דבעינן שליחות בכתיבה בשטר מתנה וראיתו מהך דפסול אומר אמרו ע"ש, וכבר השיגו בח' הרי"מ ממשנה הנ"ל, וגם קשה ביותר לפמש"ל דשיטת הרמב"ם דכשר בלא עדים)**