אמרי משה צו

ולענ"ד דענין נשואין מפילין הוא, היינו לענין ההיתר דאשת אח שהותר במקום יבום, דלמ"ד מיתה מפלת אמרי' דעד עת המיתה היתה באיסור אש"א ועתה המיתה לחוד דהיינו הנפילה והזיקה הוא דמתיר איסורא דאש"א ולמ"ד נשואין מפילין ס"ל דאן חל כלל איסור דאש"א, ומקרי נפילה למפרע משעת נשואין וע"כ אמרי' בשעת המיתה יבמה כשרה, שלא תהי' ערוה, ואין לו בנים בעת המיתה, דאז נקראת יבמה, ויש בה מצות יבום, אמרי' דלמפרע לא נאסרת מתחילת הנשואין לגבי היבום ובמקום זיקת יבום אבל אם יצוייר שתאסר בתחילת הנשואין משום אש"א שוב המיתה לחוד א"א להתיר להתייבם אחרי שכבר נאסרה משום אש"א, ורק דבכ"מ אמרי' דלא נאסרה כלל מתחלת הנשואין לגבי יבום, והיינו דהנשואין מפילין כלומר דהם עושים היתרא דאש"א, ומקרי נפילה למפרע משעת נשואין וע"כ אמרי' שפיר בדף ק"ט דבגירשה והחזירה אסור למ"ד נשואין מפילין אף דליכא רק איסורא דאש"א שהותרה תמיד ביבום, מ"מ בזה אסור כיון דכאן ל"ל דמתחלת הנשואין לא נאסרה בא"א דהא ע"כ נאסרה כשגירשה והחזרה שהחזירה הם נשואים אחרים, אבל הנשואין הראשונים שאינה נופלת ליבום מכחם מי יתיר איסור דא"א, דהנשואין מפילין רק כשנופלת מכח הני נשואים (והא דאמרי' נשואין הראשונים מפילין היינו למעוטי בגירש שא"א להנשואין הראשונים להפיל משום שגירשה, וע"כ א"א להתיר אף כשנשאה שכבר חל איסור א"א). אבל למ"ד מיתה מפלת כיון דתמיד המיתה מתיר איסור דאש"א, אף שכבר נאסרה מקודם המיתה, וע"כ גם בגירשה כיון דליכא רק איסור דאש"א, וזה האיסור המיתה מתיר תמיד, זה הנלע"ד בסוגיא דף ק"ט, וע"כ לק"מ על התוס' הנ"ל שכתבו דלגבי ערוה עצמה ל"ש נפ"מ, ואף שהיתה ערוה בעת הנשואין, או אף שהיו לו בנים בעת הנשואים, מ"מ אמרי' דכיון דבעת המיתה א"ל בנים ואינה ערוה דמתה אחותה, שחל עליה דין יבום ואמרי' דמשעת נשואין לא חל כלל איסור דאש"א לגבי היבם, ואף דאז היתה ערוה וגם היו לו בנים הרי לא אמרי' שאז שעת היבום דהרי גם בלא ערוה וא"ל בנים, ל"ש אז לאמר דאז היא הנפילה, דהרי אז היא אשת איש, רק לענין היתרא דאש"א לחוד אמרי' דלמפרע לא חל לגבי היבום איסור דאש"א והנשואין מפילין, היינו דמתחלת הנשואין נחשב לנפילה שלא יחול עליה אש"א כשתהי' יבמה כשרה במיתת הבעל והיינו כשנופלת מכח נשואין אילו, משא"כ בגירשה שאין נופלת מנשואין האילו, א"א להתיר, וכמש"ל

ב) וסברת התוס' דמחלק בין ערוה לצרתה דלכאורה אינו מובן כלל סברתם מאי נפ"מ בין הערוה לצרתה, ולפי הנ"ל ג"ז יתישב דלענין הצרה בעינן שיחול עליה שם צרת ערוה בעת נפילה ואם בעת הנפילה נקראת רגע אחת צ"ע, שוב לא פקע ממנה שם צרת ערוה אף אחרי שגירש הערוה, דלא בעינן שתהי' תמיד צ"ע, דהא לולא דרשת רב דכל יבמה שאא"ק בשעת נפילה יי"ע ה"ה כאש""א שיל"ב, הי' הדין דגם כשהי' ערוה בעת המיתה מ"מ אח"כ כשבטל הערוה תהי' מותרת להתיבם, וא"כ איך משכחת צ"ע דהרי אחרי המיתה, שוב אינם ביחד, ותהי' הצרה מותרת ליבום וע"כ צ"ל דלענין הצרה כיון דהיתה רגע אחת בעת הנפילה שמתרת הא"א צ"ע, שוב אין לה דין יבום והיא נקראת צרת ערוה וה"נ למ"ד נשמ"פ דס"ל דההיתר של האש"א הוא בעת הנשואין ואז הוי נפילה לענין היתר של אש"א, וכיון דהיתה אז צ"ע שוב אין לה דין יבום לעולם דכבר חל עלה שם צ"ע כיון דהיתה צ"ע בעת הנשואין שאז הוי נפילה לענין היתר של א"א אבל הערוה שהיא בעת הנשואין הרי שוב כשמתה אשתו אינה נקראת ערוה ובשעת מיתה דאז זמן היבום בפועל היא כשרה והרי כן התורה התירה תמיד, דאף דבשעת נשואין היא אשת איש, וכן אף כשהי' לו בנים ומתו כיון דבשעת המיתה א"ל וע"כ אין נפ"מ במה שהיתה ערוה ג"כ. ושם במשנה דנאסרה עליו שעה אחת אינו מובן למה הוצרך לזה דאף אם הי' הדין דבנאסרה בשעת נפילה כשהותרה היתה מותרת היינו משום דהו"א דגם שלא הי' עליו זיקה בשעת נפילה ואז הי' עליו א"א אבל אח"כ שהותרה נתחדש הזיקה גם עליו והזיקה מתרת הא"א וכמו ביבמה שהותרה ונאסרה למ"ד דחוזרת להתירה דאף דבשעה שנאסרה הי' עליו גם א"א וכמו שצדדנו לעיל אבל אח"כ כשהותרה חוזרת לזיקתה והותר הא"א, כן הו"א גם בנאסרה בשעת נפילה, אבל הכא דנאסרה בכל זמן הנפילה הראשונה והאח שייבם הפקיע הזיקה הראשונה איך אפשר שתהי' מותרת להאח שנאסרה בנפילה הראשונה הרי ליכא שוב זיקה להתיר, וצ"ל חדא מתרתי או דאילו לא הי' הדין דאסורה עולמית הו"א דגם בעת שנאסרה ליכא עלה א"א דכל שאפשר להיות עוד זקוקה לו הותר לגבי' הא"א ואסורה רק משום הערוה, ולכן כשהותרה היתה מותרת וע"כ גם הכא הו"א דהותרה לגבי' הא"א אף שנאסרה כל זמן הנפילה ולא נתחדש אצלו הזיקה להתיר הא"א כי א"צ כלל להתיר הא"א ומשום דלא נאסרה עליו משום א"א כיון דהי' יכול להיות זקוקה אליו ורק משום הדין דאסורה עולמית אז אמרי' דהוי כא"א שיל"ב, ולפ"ז גם ביבמה שהותרה ונאסרה דחוזרת להתירה גם בשעה שנאסרה ליכא א"א, עוד י"ל באופן אחר דכמו דחזינן לר"ל דאחר חליצה האחים בכרת ובכ"ז ביבום ל"א כן ומשום דהיבום מפקיע הא"א של הראשון לגמרי כמש"ל בשם הירושלמי, כן הו"א דהיבום מפקיע גם מהאח שעליו היא ערוה כיון דקודם היבום הי' אפשר שתהי' מותרת לו [ועיין בתוס' ד"כ דלר"ש היבום מפקיע גם מא"א שלה"ב] ורק משום דנאסרה עולמית אמרי' דאין היבום מפקיע הא"א לגבי' ובתוס' דף ח' ד"ה תרי כתבו וכן א"א שלהב"ב, ותמוה לענ"ד דמנ"ל דהיא עצמה אסורה בנפילה השני' שהי' בעולמו ואי נימא דזה מקרי תרי איסורא משני א"א, א"כ ל"ק כלל ואולי ידעינן ממה דאמרי' בדף י"ט דא"ק ויבמה עדיין יבומי הראשונים עלי' אבל יקשה לר"ש דל"ל הך דרשא מ"ט אוסר בנולד ואח"כ ייבם, וגם קשה דמצ"צ ידעינן דנאסרה משום א"א של הראשון ולרבי דפרש"י דנפ"ל צ"צ מסברא קשה גם צ"צ מנ"ל דהיא עצמה אסורה וצ"ע. סימן טז

הרמב"ם פ"א מה' גירושין ה' י"ג כתב מנין שיתננו לה בפני עדים, הרי הוא אומר על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר וא"א שתהי' זו היום ערוה והבא עלי' במיתת ב"ד ולמחר תהי' מותרת בלא עדים, לפיכך אם נתן לה גט בינו לבינה ואפילו בעד אחד אינו גט כלל. ותמוה לענ"ד דלמה הוצרך הרמב"ם טעמים דצריך עדים בגט, הרי בכל השטרות לא נעשה שטר רק ע"י עדים או ע"ח או ע"מ, וא"ל דכונתו דלמה צריך דוקא ע"מ, דהרי שיטת הרמב"ם דגם ע"ח מהני בגט לר"א, וע"כ דהוצרך למצוא טעם למה צריך כלל