אמרי משה צה

בכה"ג עדל"ת אך ל"ד דשם כשלובש הטלית כבר הוא עובר בהעשה דציצית וע"כ דחי, ואכמ"ל

] ג) ביבמות (דף ה' ע"ב) בתוס' ד"ה כולה, הקשו אדנילף מכלאים בציצית דדחי נילף משריפת קדשים דל"ד יו"ט, ותירצו דשאני התם דלא בטלה מצותו בכך דאפשר לשורפו אחר יו"ט, וק"ל לאביי שם בשבת דיליף דש"ק ל"ד יו"ט מעולת שבת ולא עולת חול ביו"ט דהיינו אברים ופדרים שנתותורו דאסור להקטירן בליל יו"ט, והתם אי אפשר להמתין דהרי יעשו נותר, ונילף משם דאין עדל"ת וצ"ל דשם הטעם משום שהי' יכול להקטיר מקודם, ואף כשנאנס ולא יוכל להקטיר כיון דעכ"פ הי' אפשר אם לא נאנס בכה"ג באמת ל"ד בעלמא ג"כ, ועיין (שאג"א סימן צ"ו) שמסתפק בכה"ג שאפשר בשום פעם לקיים המצוה בלא דחי' ורק עתה אירע שצריך לדחי' אי דחי בכה"ג ועיין במ"ש בסימן י"ב (אות ד'), ועפ"י הנ"ל י"ל דזה תליא בפלוגתא דלאביי דיליף מלא עולת חול ביו"ט ע"כ מוכח דבכה"ג ל"ד כנ"ל ולר"א דמשני שם משום דיו"ט עשה ול"ת מוכח דאם הי' ל"ת גרידא הוי דחי אף שאפשר להקטיר מבעוד יום כיון דאירע שנאנס ולא הקטיר דחי בכה"ג. וכן לחזקי' דיליף מעד בקר ליתן בקר שני לשריפתו וגם לרבא דיליף מלבדו ולא מילה שלא בזמנו לא ילפינן דל"ד רק בכה"ג שאפשר להמתין, אבל בגווני שהי' אפשר לקיים המצוה מקודם ונאנס ולא עשה כיון דעתה א"א לקיים בלא דחי' שפיר דחי לדידהו

ד) ועפ"ז אפשר ליישב מה שנתקשתי בפסחים (דף ה') ר"ע אומר א"צ הרי אומר אף ביום הראשון תשביתו וכתיב כל מלאכה ל"ת ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה, וקשה להני אמוראי דס"ל דיו"ט הוי ל"ת גרידא הרי שפיר י"ל דתשביתו קאי ביו"ט ועשה דתשביתו דוחה לאו דיו"ט, ומצאתי בפי' ר"ח הנדפס בגליון הש"ס דווילנא שפי' בהא דקאמר שם ש"מ מדר"ע דהבערה לחלק יצתה דאם ללאו יצתה תיתי עשה דהשבתת חמץ ותדתי לאו דיו"ט ע"ש. והיינו כמ"ש הריטב"א דאם הבערה ללאו ליכא בהבערה עשה, אבל עכ"פ קשה קושיתנו דלהני דסברי דביו"ט ליכא עשה א"כ אף לחלק יצתה ובשבת איכא עשה אבל ביו"ט ליכא עשה וא"כ לימא דעדל"ת, ולהנ"ל ניחא דהרי שיטת רש"י בפסחים (דף י"ב) דאימתי שלא בשעת ביעורו היינו קודם חצות אבל בשעת ביעורי' השבתתו בכ"ד היינו לאחר חצות והנה לפרש"י הפי" בתשביתו שיהי' החמץ מושבת בחצות ועיקר המצוה להשבית קודם חצות שלא יהי' לו חמץ בשעת איסורו דא"א לומר דכונת התורה להשבית בחצות דהרי אז כבר עובר בב"י או בעשה דהשבתה, וכן מתבאר בחידושי הרמב"ן ועיין פר"ח ופ"י, והארכתי במק"א, ואך דלפ"ז קשה דא"כ מאי קאמר ר"ע דאאפ"ל דקאי על יו"ט דהבערה אב מלאכה, והא אפשר לפרש ג"כ ביו"ט דתשביתו היינו שיהי' מושבת קודם יו"ט, וכמו דמפרשינן לפי האמת דקאי על חצות ותשביתו היינו שיהי' מושבת קודם ומצאתי במנ"ח שהעיר בזה ע"ש, ועכצ"ל דבאמת תשביתו משמע להבא והיינו דנהי דידעינן דכונת התורה בעיקר המצוה לכתחילה שיהי' מושבת, אבל אם לא השבית מקודם חייב להשבית ואם לא השבית אז עובר בעשה כל רגע, ועיין מג"א, וא"ש דדייק ד"ע דאאפ"ל דקאי על יו"ט דא"כ איך אפשר להשבית ביו"ט דתשביתו משמע להבא, ולפ"ז ניחא מה שהקשינו דליתי עשה דהשבתה ולדחי ל"ת דיו"ט, דכיון דעיקר המצוה לרש"י הוא שיהי' מושבת קודם זמן איסורו ולכן אף אם נאנס ולא השבית קודם הלילה תו לא דחי יו"ט כנ"ל. דכל שהי' אפשר לקיים המצוה בלא דחי' אף כשנאנס ולא קיים תו לא דחי וכמו עולת חול ביו"ט דל"ד, ועדיפא י"ל דר"ע בזה לשיטתי' דס"ל בשבת (דף קי"ד) דעולת שבת בשבתו ליחד על חלבי שבת שקרבין ביו"ט ומזה מוכח דס"ל דעולת חול היינו אברים שנתותרו אין קרבין ביו"ט דאל"כ ל"צ קרא לחלבי שבת שקרבין ביו"ט וכ"כ הרמב"ן בשבת (דף כ"ד), וכיון דס"ל לר"ע דעולת חול אין קרבין ביו"ט אף דהשתא א"א לקיים המצוה בלא דחי', כיון דהי' יכול לקיים מקודם ל"ד, וע"כ הכא בחמץ גם לר"ע ל"ש עדל"ת כיון דהוי יכול לקיים העשה דתשביתו קודם יו"ט, וניחא ג"כ לשאר אמוראי שכתבנו לעיל דאפשר דס"ל דגם בכה"ג דחי ודוקא בש"ק או מילה של"ב דגם עתה אפשר להמתין אבל מה שהי' אפשר לקיים מקודם בכה"ג דחי, אבל לר"ע לשיטתי' מוכרח דס"ל דגם בכה"ג ל"ד, אבל להני דלית להו הדרשא דלא עולת חול ביו"ט י"ל דבכה"ג דחי

ואולם לשיטת תוס' דשלא בשעת ביעורי' היינו לאחר שש ואז המצוה בשרפה וה"ה אם נימא דתשביתו קאי על יו"ט הי' המצוה בשרפה ביו"ט ולא קודם זמן איסורו דאז השבתתו בכ"ד. נתעורר קושיתנו דנימא עדל"ת דא"א לקיים המצוה קודם, אולם כבר כתבתי במק"א דעכצ"ל להתוס' דתשביתו לא הוי מצוה חיובית, ר"ל דע"כ אין כונת התורה דמי שיש לו חמץ מחויב להמתין עד אחר חצות וישבית אז, דאיך יצוה התורה להשבית בחצות דאז עובר בב"י לכמה שיטות, ואף להסוברים דאין עובר בב"י בחצות אבל עכ"פ עובר בעשה דתשביתו בכל רגע כמ"ש המג"א, וגם איך אפשר לצמצם רגע החצות שישבית אז באופן שנימא דבשעת ביעורי' אינו עובר, (אף לשיטת הר"י בתוס' (דף כ"ט) דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר) וגם כבר העיר המנ"ח דקשה להתוס' איך תקנו חכמים לשרוף בתחלת שש להפקיע מצוה מה"ת להשבית אחר חצות ע"ש, וע"כ נלע"ד דלהתוס' לא הוי מצות השבתה מצוה חיובית רק הוא אתי לאינתוקי לאו דב"י לעשה, וכעין עשה דוהשיב את הגזלה. והיינו דודאי עיקר כונת התורה להשבית מקודם חצות רק אם השהה עד חצות או שנתחמץ לו עיסה אחר חצות ואז עובר בב"י הוא מצווה להשבית ואז מקיים מצות תשביתו ומנתק הלאו דב"י אבל אין מחויב לקיים מצוה זו להשהות לכתחילה החמץ עד אחר חצות דזה א"א וכנ"ל. ובמק"א הארכתי לבאר עפ"ז דברי האו"ז ואכמ"ל, ועכ"פ לפ"ז ל"ק גם להתוס' דנימא עדל"ת כיון דלכתחילה ודאי צריך להשבית קודם ואף דאז לא יקיים המצוה דתשביתו אבל ע"כ צריך לעשות כן כדי שלא יעבור בב"י ומצות תשביתו אינה חיובית, וע"כ ל"ש עדל"ת וכ"ש הוא מהא דל"ד עולת חול ביו"ט משום דאפשר לקיים מקודם כנ"ל. סימן טו

א) המפרשים תמהו במ"ש התוס' (דף ל') ד"ה נאסרה דאף למ"ד נשואין הראשונים מפילין מ"מ לענין הערוה עצמה ל"ש זה, דאם היתה ערוה בשעת נשואין ובשעת מיתה הותרה שמתה אשתו אחותה של יבמתו מותר ורק לענין הצרה אמרי' נשואין מפילין והקשו מגמ' ערוכה בדף ק"ט באם גרשה אחיו והחזירה דאסור לייבם למ"ד נשואין מפילין עוד שמעתי להקשות דגם בהיו לו בנים ומתו נימא דנשואין מפילין ותאסר לייבם ועיין בישר"י שנדחק טובא בקושיא הנ"ל