אמרי משה צד

דיש קה"ג להמוכר, ועוד י"ל דכיון דיש רשות לחפור בורות שיחין בקונה קה"ג לזמן וכמ"ש הרמב"ם בפכ"ג ממכירה וע"כ גם בזמן היובל אף שמבואר בירושלמי דאסור לחפור משום ושב לאחוזתו, חבל י"ל דמשום צד דיני ממונות רשאי לחפור ולהפסיד הקרקע ואין משום גזל, וכיון דמשום דיני ממונות רשאי להפסיד וע"כ אלו קדושת דמים הוי כקדושת הגוף דל"פ הי' גם שדה מקנה אינה חוזרת ביובל כיון דחל שעה אחת תו ל"פ, והיינו דההקדש הוי כהפסיד הקרקע דהרי מצד ממונו רשאי להפסיד וע"כ שפיר חל ההקדש וכיון שחל תו ל"פ, וע"כ דק"ד פקעה וכיון שיכול ההקדש להפקיע דמי למכר דאיו לו לשני יותר מראשון וה"נ בהקדש. סימן יד

א) ביבמות (דף ה') בתוס' ד"ה ואכתי, פירשו בהא דפריך הגמ' בב"מ על הא דיכול אמר לו אביו היטמא ואל תחזיר ישמע לו ת"ל וכו' ופריך תיפ"ל דאין עדל"ת ועשה דהקושיא הוא אאל תחזיר דהוי ל"ת ועשה השוה בכל ע"ש, וק"ל דהא דאעדל"ת ועשה, היינו משום מאי אולמה דהאי עשה מהאי, ולכן הדין נותן דלא ידחה ויעבור על העשה דאידך בקום ועשה וע"כ צריך להיות שב ואל תעשה ולא דתי, אבל הכא באל תחזיר הוא להיפך דאם יקיים עשה דהשבה יעבור על מצות כיבוד בקו"ע, ואם יקיים מצות כיצוד ולא יחזיר יעבור על עשה דהשבה בשוא"ת והו"א דטפי עדיף לקיים מצות כיבוד, ואף אם נימא דגם העברת עשה דכיבוד מקרי שוא"ת דע"כ איירי דלא אמר לו אביו שלא ישיב האבדה בלא צורך אליו, רק אמר לו לעשות איזה דבר לצורכו ואם יעשה הדבר לצורכי אז יאבד האבדה ולא יוכל לקיים מצות השבה ובכה"ג מקרי דחיית הכיבוד ג"כ שוא"ת, בכ"ז הי"א דהברירה בידו לעשות איזה מצוה שירצה, וע"כ צריך קרא דע"כ מחויב לעשות מצות השבה וידחה מצות כיבוד, ובשלמא להתוס' קדושין (דף ל"ד) דעשה שיש עמה לאו אף הלאו אלים ניחא דע"כ צריך לקיים מצות השבה משום דיש בה גם הלאו דאלים, אלא להתוס' בחולין (דף קמ"א) דפליגי ע"ז דבאמת הלאו נדחה ורק דאין עשה דותה עשה משום מאי אולמא קשה כנ"ל

ב) והנלע"ד עפי"מ ששמעתי ליישב קושית התוס' (בדף ה' ע"ב) ד"ה כולכם, דל"ל קרא דכיבוד ל"ד שבת דהרי הוא ואביו מוזהרין על השבת, וכמו בקדושין דאביו אומר השקני מים ומצוה לעשות עי"ש וע"ז תירצו דל"ד להך דקדושין דשם יש לפניו שתי מצות והי' הברירה בידו לעשות איזה מצוה שירצה או לקיים עשה דכיבוד או לקיים המצוה דהא שניהם הם מ"ע וע"ז שפיר אמרי' דאתה ואביך חייבין לעשות מצוה, וע"כ טפי עדיף לקיים המצוה, אבל כשאומר האב שחוט לי בשל לי לעבור על ל"ת דהדין הוא בכה"ת דעדל"ת וע"כ צריך לקיים המצוה ולעבור על הל"ת בזה ל"ש שאתה ואביך חייבין במצוה, דהרי כן מצות התורה לקיים העשה ולעבור על הל"ת, ועפ"ז מיושב קושיתנו דפריך אאל תחזיר פשיטא דאין עדל"ת ועשה, דכיון דנגד עשה דכיבוד איכא עשה דהשבה והי' הברירה בידו לעשות איזה שירצה שוב ע"ז מהני הסברא דאתה ואביך חייבין לעשות מצוה שלא יהי' הברירה בידו וע"כ צריך לשעות המצוה ובב"מ שם פרש"י ג"כ דהקושיא הוא אאל תחזיר האבדה והתוס' בב"מ (דף ל') פירשו דהקושיא הוא אאמר לו אביו היטמא והקשו דהוי לתו"ע שאין שוה בכל, והקשו המפרשים דמנ"ל להקשות דילמא הקושיא אאל תחזיר דהוי שוה בכל, ולהנ"ל ניחא דהתוס' לשיטתם ביבמות הנ"ל דלא ניחא להו בתירץ הנ"ל, והנה התוס' תירצו שם דמהכא ילפינן התם בקדושין, ואינו מובן לי תירוצם דאם נימא דמשום ה"ט גלי קרא דל"ד כיבוד שבת משום הטעם דאתה ואביך חייבין במצוה, א"כ איך פריך הגמ' אח"ז דמוקי בלאו דמחמר דנילף מהכא דאין עדל"ת גרידא דהרי י"ל דלהכי ל"ד משום הטעם דאתה ואביך חייבין, וצ"ע

ובב"מ שם (דף ל') פריך הגמ' אי לכהן והוא בבה"ק פשיטא דאעדל"ת ועשה, ובש"מ הקשה דמאי עשה איכא הכא הא מבואר (בדף כ"ו) דהמתין עד שנתיאשו הבעלים אינו עובר אלא משום ל"ת להתעלם אבל עשה דהשבה אינו עובר, ותירצו דאיירי הכא שכבר נטל האבדה והוא בבה"ק ובכה"ג שפיר איכא עשה דהשבה ע"ש, וגם ע"ז קשה דאם כבר נטל את האבדה, כשלא יחזיר האבדה הרי הוא מבטל מצות השבה בקו"ע דע"כ איירי באופן שאם לא יחזיר לו עתה יאבד האבדה, ועיין בחידושי רע"א שם בב"מ בתוס' ד"ה אלא לזקן, שכתב ג"כ בכה"ג מקרי ביטול עשה דהשבה בקו"ע ע"ש, וא"כ מאי פריך דאין עדל"ת ועשה הא בכה"ג דאם לא יחזיר ג"כ מבטל העשה בקו"ע הו"א דהברירה בידו לעשות איזה מצוה שירצה והו"א דיוכל להשיב וידתא עשה דטומאה לכך אצטריך והתעלמת וצ"ע

והנה הנמ"י מתרץ קושית הש"מ הנ"ל דבאבדה גם כשלא נטלה ורואה אותה ומניחה עובר משום השב תשיבם והא דבהמתין עד שנתיאשו עובר רק משום והתעלמת היינו כשמשמרה והיאוש בא לא מחמתו, והתוס' ע"כ דלא ס"ל כהנמ"י דאיכא עשה דהשבה קודם שנטלה דהרי שיטת התוס' דהא דלא מועיל יאוש באבדה בתר דאתי לידי' משום דבאיסורא אתי לידי' היינו משום שכבר נתחייב בהשבה ואם עובר על עשה דהשבה קודם שנטלה כהנמ"י, א"כ גם קודם שנטלה כיון שראה אותה ומתחייב בהשבה לא יועיל היאוש, והנמ"י ע"כ דסובר כהרמב"ן דבאיסורא אתי לידי' היינו משום שנעשה שומר והוי יאוש ברשותו, ועפ"ז י"ל הא דלא פירשו התוס' דהקושיא (באמר לו אביו היטמא ואל תחזיר) תיפ"ל דאין עדל"ת ועשה, הוא אאל תחזיר, היינו משום דקודם שנטלה אינו עובר בעשה, וליכא רק הל"ת דל"ת להתעלם ושפיר הו"א דישמע לאביו, וע"כ דהקושיא אאמר לו היטמא וע"כ הקשו התוס' דהוי ל"ת ועשה שאין שוה בכל, והתוס' ביבמות דפירשו דהקושיא הוא האל תחזיר ס"ל דגם בכה"ג אף שאין עובר קודם שנטלה על עשה דהשבה, בכ"ז מקרי דחיית העשה ג"כ מה שמבטל קיום העשה, באם ישיב יקיים העשה וגם זה מקרי דחי', א"נ י"ל דהתוס' ביבמות ס"ל כהנמ"י דעובר בעשה דהשבה גם קודם שנטלה, ובכ"ז לא מקרי באיסורא אתי לידי' שלא יועיל היאוש, דע"כ גם להנמ"י יש חילוק בין קודם שנטלה לאחר שנטלה, וכדחזינן בזקן ואינו לפי כבודו דהכישה נתחייב בה, וע"כ דהיינו משום דחיוב שמירה אין חל עליו רק כשנטלה, וע"כ גם להתוס' י"ל דלא מקרי באיסורא אתי לידי' שנתחייב בהשבה ולא יועיל היאוש, רק בשכבר נתחייב בשמירה, והיינו דוקא כשנטלה, אבל על עשה דהשבה עובר גם קודם, וא"ש הקושיא אאל תחזיר דאיכא עשה ול"ת, [ולכאורה בעיקר קושית הראשונים הנ"ל דאינו עובר בעשה קודם שנטלה, הרי מצינו בכה"ג בכלאים בציצית אף שאין עליו חיוב מ"מ עדל"ת ומשום דכשהולך בציצית מקיים העשה וגם