אמרי משה צג

ולענ"ד ליישב הקושיא בפשוט. דבאחריך ובמעכשיו הוי כתנאי, והיינו שנתן באופן זה דאם הראשון ימכור ויכלה הדבר אז אין לו לאחריך כלום כי אין נותן לו כלל באופן הזה, ומשום ה"ט ס"ל לרשב"ג דהראשון יכול למכור ומשום דבאחריך שאני וכמבואר ברשב"ם הנ"ל והיינו משום דאין נותן כלל להשני רק אם לא ימכור הראשון וישאר אחריו הנכסים אבל כשימכור וליכא נכסים גבי' אין נותן כלל להשני, ואולם כשהראשון לא מכר אזי השני קנה לגמרי ואין להראשון רק קנין פירות כל ימי חייו וק"פ של הראשון הוא כק"פ דעלמא דהלכתא כר"ל דלאו כקה"ג, והרשב"ם דכתב דאחריך שאני ובכה"ג הוי כקה"ג אף לר"ל, היינו דמשום ה"ט יכול למכור ומשום דלא נתן לשני רק מה ששייר ואם לא שייר אין לו כלל לשני, ומשום דכה"ג לא נתן לו והוי כהתנה מפורש דנותן להשני מעכשיו באם ישייר הראשון, וע"כ שפיר לא הוי ראוי באחריך מעכשיו ומשום דכשבא להשני נתגלה דהראשון אין לו רק ק"פ ולא הוי כקה"ג לפי"מ דקי"ל כר"ל, ומה"ט שפיר אם הראשון כהן אוכלים העבדים תרומה, דיש לו קה"ג לעולם משום דיכול למכור ולא יהי' לאחריך כלום, ועיין בקצות (סי' רמ"א) שמביא ראי' דיוכל ליתן מתנה לזמן שיהי' שלו גם למוכרה ואם תשאר תח"י אחר הזמן תפקע המתנה ממילא מהך דאחריך שיוכל הראשון למכור, ולפמ"ש יש לדחות דאין ראי' דשם הוי של הראשון קנין עולם, דאם לא שייר לא נתן כלל לשני ולגמרי שלו לעולם ואין זה קנין לזמן, ובאופן ששייר הוא להיפוך דהמתנה הוא להשני לגמרי ולהראשון א"ל רק ק"פ וא"כ לענין אתרוג כשנתנו לזמן י"ל דאינו יוצא דעל האופן שנשאר ולא מכר וחוזר אליו, אתגלי דא"ל רק ק"פ ואכמ"ל]

ז) ובמק"א אמרתי כע"ז על הקצות בסי' קע"א שהקשה על הר"ן הנ"ל דלהכי ראב"י מתיר לכנוס לחצר בשותפין שנדרו הנאה משום ברירה דבשלו משתמש והקשה אמאי אמרי' בשלו משתמש ולא אמרי' בזה דקדושת הגוף לא פקע בכדי, וכיון דחל הנדר בשעה שמשתמש הוא דאז שלו הוא שוב לא פקע גם אח"כ ע"ש, ולענ"ד לא אבין כלל דכי אמרי' דקדושת הגוף ל"פ בכדי היינו אם בשעה שהקדיש הי' שלו לגמרי, והוא הקדיש רק לשעה ע"ז אמרי' דכיון דחל ההקדש תו ל"פ וחל תיכף ההקדש לעולם, וכן בהא דאמרי' בהקדש חמץ ושחרור דמפקיע משעבוד שכתבו התוס' ג"כ הטעם משום דקדושת הגוף ל"פ, היינו ג"כ משום דביד הלוה לסלק החוב ויחול ההקדש לעולם, וע"כ אמרי' דאין בכח השעבוד לעכב מלחול ההקדש כיון שבידו לסלק בזוזי, וע"כ כיון דחל ההקדש תו ל"פ, וההקדש מפקיע השעבוד, כיון דבידו להקדישו לעולם ע"י שיסלק החוב, אבל בשותפין שנדרו הנאה דגם בשעה שמשתמש הוא, ואמרי' ברירה דאז שלו הוא, אבל הרי אז ידעינן שיש להשותף ג"כ חלק בו להשתמש בשעתו, וא"כ איך יכול לאסור לעולם הרי את של חבירו אינו יכול לאסור, והרי יש לחברו חלק להשתמש בשעתו ועיין קדושין (דף ז') בהא דפריך בחציך מקודשת לי דלפשוט קדושה בכולה ומשני הכא דעת אחרת] ואיך שייך ע"ז דקדושת הגוף ל"פ בכדי הרי אין יכול להקדיש את של חברו, והרי זה דומה למי שמכר בהמתו לאחר, שיחול הקנין לאחר ל', האם בכה"ג שיקדיש המוכר בהמתו הכי נימא שיחול ההקדש עד ל' ותו ל"פ בכדי זה ודאי אינו, דכיון דקנין חברו מעכב שיחול ההקדש לעולם וקדושת הגוף א"א לחול על זמן וליפקע בכדי שוב אמרי' להיפך דאין חל כלל ההקדש, וה"נ בהשותפין הרי קנין חברו מעכב ואין ההקדש חל כלל

ועפ"ז מיושב נמי מה שתמה הפ"י בגיטין שם על התוס' שכתבו דאביי דס"ל דלמפרע גובה לא ס"ל הך דקדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד ותמה דמנ"ל להתוס' הא גם לאביי י"ל דכיון שחל ההקדש שעה אחת שוב לא פקע דהא יכול למוכרו גם לאביי וכמ"ש התוס' לגבי איצטלא ע"ש שהניח בצ"ע. ולפי הנ"ל אין מקום לקושיתו דכיון דאביי ס"ל דלמפרע גובה והמלוה יכול להקדיש ע"כ צ"ל דהשעבוד עושה קנין ויש לו כבר קנין בדבר המשועבד לו דכשיגבה קנוי לו למפרע ע"י הכסף שהלוה לו, ול"צ לעשות קנין בשעת הגוביינא דאל"כ איך מצי להקדיש טרם הגוביינא ואיך שייך לומר דע"י הקנין שעושה בשעת הגוביינא יהי' קנוי לו למפרע שיהי' הקדשו חל וע"כ צ"ל דהקנין למפרע הוא ע"י השעבוד עצמו א"כ כיון דאי"ל קנין ע"י השעבוד ל"ש לומר דיפקיע מידי שעבוד משום דכבר חל ההקדש ושוב לא פקע, דאיך יכול להקדיש דבר שיש כבר קנין לחברו, דכיון דקנין חברו מעכב שוב אמרינן להיפוך דכיון דקדה"ג ל"פ וא"א להקדיש לזמן ולהקדיש לגמרי א"א מפני קנין חברו שוב לא תל כלל ההקדש, וה"נ כן לאביי נא חל כלל, ול"ד למכירה דיוכל לחול המכירה עד שיבוא הב"ח לגבות, אבל הקדש דאי אפשר לחול לזמן וגם לחול לעולם א"א מפני קנין חברו, ממילא אמרינן דלא חל כלל ואף שיוכל לסלקו בזוזי מ"מ כשלא מסלק לו והלוה בא לטרוף ואם יטרוף יהי' למפרע שלו שוב אמרי" להיפך דמה"ט לא יחול ההקדש

ח) וכע"ז אמרתי במ"ש התוס' בגיטין (דף מ') ראי' דקדושת דמים פקעה משדה מקנה כשהקדיש הלוקח דחוזרת לבעלים ביובל ולא אמרי' דמפקיע משעבוד אשר תמוה דאיך אפשר להפקיע כיון דאין לו להמקדיש רק עד היובל וכבר הרגישו האחרונים, ובאמת לענ"ד יש להקשות ג"כ כזה על הגמ' בסוף השולח מניין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואח"כ מת אביו שהיא כשדה אחוזה וכו', ואיך חל ההקדש מתחלה לענין שלא יצא ביובל והא בשעה שהקדיש לא הי' שלו רק עד היובל, וא"כ הרי גם ההקדש א"א לו לזכות יותר מהמקדיש ומה מהני דנעשה אח"כ שדה אחוזה, ונראה לומר דיובל הוי אפקעתא וטרם היובל מקרי שלו לגמרי ולא כקנין לזמן חמשים שנה וע"כ חל ההקדש ואלו ק"ד ל"פ לא הי' חוזרת ביובל משום דכשהקדיש תל ההקדש לגמרי דהרי אז לגמרי שלו הי' ורק דיובל הוי אפקעתא ועל ההקדש ליכא דינא דיובל וע"כ דק"ד אין מפקיע משעבוד וכיון דעכ"פ על המקדיש הי' חיוב היובל להפקיע וההקדש זכה רק מכת המקדיש וע"כ חוזרת ביובל וכמו בשעבוד דלא אלים ההקדש מהמקדיש, ואך דצ"ע אי נימא דהוי רק אפקעתא מהא דבכור נוטל פ"ש בשדה החוזרת לאביו ביובל, ומוכח **(לא מצי להנחיל ג"כ, ובעיקר מ"ש המרי"ט דדשלב"ל ל"מ להנחיל כנראה שמחלוקת הראשונים, דעיין בנמ"י על המשנה דאמר דבכור לא יטול פ"ש כתב די"א שא"נ פ"ש אלא במוחזק כבכור כיון דאפקי' בלשון בכור ומתבאר דאם אמר שיטול גם בראוי פ"ש הי' מהני אף דהוי דשלב"ל וכן מתבאר מהרמ"ה כמו שהוכיח הרי"ט אלגזי סוף בכורות דגם מלוה שאינו ברשותו יוכל להנחיל ע"פש ואולם בש"מ (דף קל"א) בהא דפריך לענין כתובת ב"ד והא אין אדם מקנה דשלב"ל מבואר כהמרי"ט ע"ש בשם הרא"ם:)**