אמרי משה פד

ז) ואולם קשה לי לפ"ז בהא דאמרי' ביבמות (דף ל"ד) מאן האי תנא דאי"ל כולל ומוסיף, וקשה דמשכחת, הני איסורין בלא כולל, כגון דבשעה שקידש כל אחד הי' הנשים נדות ואז הא לא חל אשת אח ואחות אשה ואשת איש על נדה, ואחר כשנטהרו כ"א מנדתה חלו כל האיסורים בב"א, ואח"כ פירסו נדה וחל נדה משום מוסיף לבעלה, ולא מוכח רק דאי"ל מוסיף וב"א אבל לא כולל ואפ"ל דכיון דע"כ אי"ל מוסיף א"כ חל אשת איש על נדה דהוי מוסיף לב"נ ותו לא חל שאר איסורים אך הא משכחת בקידשו חוץ מב"נ

והנלע"ד עפמ"ש הרמ"ע מפאנו לענין חמותו ונעשית אשת איש דהוי מוסיף דזה רק לגבי האיש, אבל גבי האשה הוי האיש חתיכא דאיסורא לגבה, ולא הוי אשת איש רק כולל, וכן איפכא בא"א ונעשית חמותו הוי כולל לגבי האיש, ולגבי האשה הוי מוסיף דנתוסף על הגברא דהוא חתיכה דאיסורא לגבה עוד נשים שנאסר עליהן, ע"ש. ולפ"ז ניחא דע"כ מוכח דאי"ל כולל, דאל"כ איך חל אח"כ איסור נדה על כל הנך איסורים דנהי דנדה הוי מוסיף לגבי האיש, אבל לגבה האשה הוי נדה רק כולל, ועוד דלגבי האשה הוי אחות אשה על נדה מוסיף דנתוסף על הגברא דהוא חתיכא דאיסורא לגבה, עוד נשים דהיינו האחיות, וא"כ כשקידש בנדתה הרי חל אחות אשה לגבי האשה תיכף בנדתה, ותו לא חל אשת אח דהוי רק כולל לגבה, דאשת אח דהוי מוסיף לגבי האיש הוא רק כולל לגבי האשה לפי הנ"ל, ואיך חל אח"כ אשת אח לגבי האשה, וע"כ מוכח דהך תנא אי"ל גם כולל

ח) ויתישב לפי הנ"ל גם מה שהקשה הגרע"א בסוף גיטין שהביאו התוס' מהירושלמי דלב"ש דלא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר ל"ל הלאו דמחזיר גרושתו תיפ"ל דהויא סוטה, ותירצו לעבור בשני לאוין, והקשה הגרע"א דאיך חל מחז"ג על סוטה, ולהנ"ל י"ל כגון שהיתה נדה בשעה שזינתה ונעשית סוטה ולא חל איסור סוטה על נדה וכשגירשה ונשאת לא טבלה עדיין ואחר שגירשה בעלה השני טבלה מנדתה וחל אז איסור סוטה ומכז"ג בב"א. [וחוץ לדרכנו יש להעיר בקושית רע"א אי נימא דאיסור מחז"ג חל תיכף כשקידשה לפי"מ דקי"ל דגם מן האירוסין חייב, לפ"ז י"ל דמחז"ג הוי **(דגם על ביאה לחוד דרק אישות חייב, אבל דבר זה לא ניתן להאמר ומסוגיא דקדושין לא משמע כן, וע"כ מוכח כמו שכתבנו דהתוס' ס"ל דבעינן הקדושין לעצם האיסור, ואך לפי"ז קשה טובא על התוס' מהך דאשת כהן שנאנסה דבעלה לוקה עלי' משום זונה אף דהקדושין הי' בהיתר, ועל כרחך צריך לומר דהתוס' פליגי על הרמב"ם וסבירא להו דגם במחוללת ועומדת איכא הלאו דלא יחלל, ויפרשו הך דבעלה לוקה משום זונה, היינו על הלאו דלא יחלל, אבל הלא תעשה דלא יקח בעינן דוקא שיהי' גם הקדושין באיסור, ואולם ראיתי בשיטה מקובצת בשם הרמב"ן וכן בריטב"א קדושין שהקשו על תירוץ התוס' הנ"ל דהא הוי התראת ספק על הקדושין דילמא לא יבעול ע"ש, ולפי"מ שביארנו דלהתוס' הקדושין והביאה הוא עצם מעשה האיסור אינו מובן קושיתם דהרי שפיר מתרינן על השני מעשים ביחד אם יעשה יתחייב ול"ד לביטלו בל"ת הנל"ע במכות (דף ט"ז) דחשיב ה"ס, דשם הביטול אינו מעצם מעשה האיסור, וע"כ חשיב ה"ס דכבר עבר הל"ת ובכ"ז יש ספק בחיובו דילמא לא יבטל העשה, אבל הכא כ"ז שלא בעל לא גמר האיסור, ושפיר מתרינן לו על שני המעשים דכשיגמור האיסור יתחייב, ואם כונתם על גמ' זו דעשה שליח לקדש וההתראה צריך להיות בשעת עשיית השליחות, והביאה הוא אח"כ והוי לאחר כדי דבור מההתראה, דא"כ גם למ"ד ה"ס שמה התראה קשה, וע"כ דצריך להזכיר לו התראה גם בשעת הביאה, וא"כ גם למ"ד ל"ש התראה י"ל כן, ומוכח מדבריהם דמפרשי דברי התוס' דעל הקדושין לחוד לקי והביאה הוא רק כתנאי להחיוב, וצ"ע בגונב נפש ומכרו איך יהי' ההתראה למ"ד ל"ש התראה, ואולי דשם ההתראה בשעת המכירה אף דלא התרו בשעת הגניבה, ומשום דיש על המכירה לחוד איסור דלא תמכרו ממכר עבד וכמ"ש הראשונים. ואפשר דאף אם יהי' הגניבה בפטור דקם ליה בדרבה מיניה יתחייב על המכירה לחוד מיתה שמכר נפש הנגנב, ואף אי בכהאי גוונא פטור בכ"ז כשהגנבה הי' בכיוב רק בלא התראה על הגנבה שפיר י"ל דסגי בהתראה על המכירה לחוד דזה הוא המחייבתו מיתה, ואולי י"ל בקושית הריטב"א הנ"ל דאף אם יתרו בו בשעת הקדושין ובשעת הביאה ג"כ מ"מ למ"ד ל"ש התראה לא מהני ההתראה של הקדושין דהוי ה"ס על הקדושין כיון דהקדושין הוא מעצם העבירה ולא יועיל גם כשהתרו בשעת הביאה, אבל אי שמה התראה שפיר מהני כשהתרו על הביאה ג"כ, ואמנם כי י"ל דעיקר התראה סגי בשעת הביאה לחוד דאף דהקדושין הוא מעצם החיוב ולא סגי בביאה דרך אישות דאל"כ יתחייב גם אי אשלד"ע כמש"ל, בכ"ז התראה ל"צ על הקדושין וכמש"ל לגבי מכירה בנפש דלא בעינן התראה על הגניבה, ועפמ"ש יתיישב קושית המקנה מקדושין (דף ע"ז) אלא שבא על אלמנה אחת שלש ביאות ולהרמב"ם דבמחוללת ליכא לא יחלל עכצ"ל דחייב אלא יקח, ואי אמרינן דהחיוב דלא יקח הוא על הקדושין א"כ איך יתחייב על הביאות שאח"כ ע"ש, ולפמ"ש י"ל דכיון דהקדושין היו באיסור שפיר מחייב על כל ביאה ומשום דמצרפינן מעשה קדושין על כל ביאה, ועיקר ההתראה הוא על הביאה כנ"ל ורק אם אשלד"ע ולא נחשב להמשלח כלל מעשה הקדושין בזה ס"ל להתוס' דיפטור על הביאה אף דהוי דרך אישות, ומדברי המקנה נראה דס"ל בכונת התוס' דהקדושין לחוד הוא האיסור והביאה הוא רק כתנאי וכמו שצדדנו לעל בכונת הריטב"א או דס"ל דכיון דהקדושין הוא ג"כ מעצם החיוב א"א לחייבו רק פעם אחת מלקות

ובהפלאה כתובות כ"ט ע"ב הקשה דאיך חל איסור דלא יקח דהוי רק בקדושין אאיסור דלא יחלל דהוי גם מקודם הקדושין אביאה לחוד ע"ש, ותמוה לענ"ד דל"ש בזה אחע"א דלא ע"י הקדושין נתחדש האיסור, ורק דהקדושין הם מעצם מעשה העבירה, וכשנתאלמנה חל עלי' תיכף שני האיסורים לא יחלל אביאה ולא יקח שלא יקדש ויבעול. ול"ש אאחע"א, ונראה בזה מה שהקשה עוד על הסוברים דנתינה האיסור דוקא ע"י קדושין דא"כ הוי קדושין שאין מסורים לביאה. וכזה הקשו על אלמנה ולהרמב"ם בכל ת"ל דהאיסור הוי רק ע"י קדושין דא"כ הוי קדושין שאמס"ל, ולהנ"ל ל"ק דאין הקדושין גורמים האיסור ורק דהקדושין הם עצם העבירה, דבשני המעשים הקדושין והביאה הוא דעובר האיסור, ואולי דס"ל להפלאה כמש"ל דאף היכא דהקדושין בהיתר עובר באיסור דלא יקח והיינו דאסרה תורה ביאה דרך אישות.)**