אמרי משה פג

ואולי אפ"ל דהא דבני צרות שהעידו שהם כהנים גדולים לא היו בנים רק נכדם, ולא איירו שהצרות נישאו לכהנים, רק לישראלים וילדו בנות והבנות נישאו לכהנים, ומהם היו הכהנים, ובירושלמי (פ"א) איתא בני בניהם שמשו ע"ג המזבח, וצ"ל דל"ד אלא בני בנותיהם, עוד י"ל לשיטת הסוברים דבאונס לא נעשית זונה בכל הפסולים ולפ"ז י"ל דכשנישאו לשוק ע"פ ב"ד של ב"ה גם לב"ש לא נעשו זונה דדמיא לאונס וכמתבאר בשו"ע (סי' י"ז) ע"ש

ו) עוד יש להקשות על המנ"ח הנ"ל מהא דקדושין (דף ע"ז) דאלמנה וגרושה וחללה זונה כסדרן חייב עכאו"א, ובשלא כסדרן אינו חייב אלא אחת, וקשה דמשכחת גם בשלא כסדרן שיתחייב, באם נשאו אלמנה וזינתה תחתיו דנעשית זונה, ועדיין אין חל איסור זונה על אשת איש ואף דמוסיף שנאסרה לבעלה משום סוטה הרי הוא מוסיף משני שמות, ועיין במקנה שכתב ג"כ דבכה"ג הוי מוסיף משני שמות דלא חל בקל על חמור, ואח"כ זינתה עם כהן ונעשית חללה דאף דלא חל איסור זונה, בכ"ז נתחללה לדברי המנ"ח הנ"ל, ולענין מלקות לא חל ג"כ חללה. על אשת איש, ואח"כ כשגירשה בעלה או נתאלמנה חלו כל האיסורים בב"א, ואם כן משכחת גם שלא כסדרן דחייב על כאו"א, וע"כ דלא כהמנ"ח וכיון דלא חל זונה על א"א לא נעשית ג"כ חללה, ואולם קשה, דעכ"פ משכחת בגווני הנ"ל גרושה אחר זונה דחייב שתים

ואפ"ל לכאורה דבגווני הנ"ל לא חלו כולם בב"א, ומשום דכיון דחל עכ"פ איסור זונה לענין לקוברו ברש"ג, שוב לא חל גם אח"כ לענין מלקות איסור חללה וגרושה על איסור זונה, שהי' בעודה תחתיו לענין איסור וכה"ג כתב באמת הפמ"ג (ביו"ד סוף ת"א) בכלל דאאחע"א, ועוד י"ל באופן אחר קצת דשנפקע האיסור הראשון לא אמרינן דחל אח"כ שני האיסורים בב"א אלא אמרינן דחל כל אחת למפרע משעה שבא האיסור ורק דבשעה שהי' האיסור הראשון לא הי' אז מקום לחול באיסור השני, אבל כשנפקע האיסור הראשון שוב אמרינן דחל האיסור השני למפרע לענין זה שלא יחול איסור שלישי שבא אחר השני בעת שהי' עדיין האיסור הראשון ואז הא לא חלו לא השני ולא השלישי, ואף כשיופקע האיסור הראשון ל"א דאלו שניהם בב"א ורק אמרינן דאיסור השני חל למפרע ולא מצי לחול האיסור השלישי, ואולם תמהני על הפמ"ג מהך דהקשו הראשונים בהך דאוכל נבלה ביוה"כ דנתנבלה ביוה"כ חלים שניהם כאחת דמקודם לא חל יוה"כ על אבמה"ח וכשנסתלק אבמה"ח חל כאחת יוה"כ ונבלה, ועיין ריטב"א קדושין (דף ע"ז), ומוכח דבכה"ג חלים כאחת, וכן מוכח בתוס' (דף ל"ג) בד"ה אלא מליקה, שכתבו וי"ל דאיסור נבילה נמי לא חייל עד אחר זריקה ומשום דלא חל איסור נבילה על איסור מעילה עשה"ט, והרי הא דאיסור זרות לא חייל עד אחר זריקה לאו משום דין דאין אחע"א נגעו בה ואף אם הי' אמרי' דאיסור זרות אפשר לחול על איסור מעילה מדין כולל או מטעם אחר מ"מ ליכא איסור זרות עד אחר זריקה, ומשום דדין זרות לא חל עד שיהי' היתר לכהנים וכמו שהביאו התוס' בקושיתם מקרא דואכלו אותם אשר כופר בהם, וא"כ מאי תירצו התוס' דאיסור נבילה נמי לא חייל על איסור מעילה וע"כ דכונת התוס' דכיון דלא חל על איסור מעילה א"כ אח"כ כשנפקע איסור מעילה חל איסור נבילה ואיסור זרות כאחת, ואמאי הא איסור נבילה חל על איסור מעילה לענין איסורא ולקוברו בר"ג, ואיסור זרות ליכא כלל טרם הזריקה מקרא דואכלו אשר כופר וכנ"ל וא"כ אח"כ כשנפקע האיסור מעילה אמאי חל איסור זרות על איסור נבילה שחל קודם לענין איסורא, וע"כ מוכח מזה דבכה"ג שנפקע איסור הראשון מקרי שני האיסורים שבאו עליו איסור ב"א וחלו שניהם, ופלא על הפרמ"ג הנ"ל שלא העיר מדברי התוס' הנ"ל, ולפ"ז נשאר ג"כ קושיתנו הנ"ל, וכן מוכח מהא דאמרינן (בדף כ') דאלמנה מן הנשואין הוי עשה ול"ת, ואיך חל איסור אלמנה על בעולה דליכא כולל ומוסיף, וע"כ משום דקודם שמת לא חל איסור בעולה על אשת איש, וכשמת חלים שניהם כאחת, ועיין בסימן ו' אות י"ח *). **(הג"ה ובסוגיא זו הקשתי לדעת הרמב"ם בפ' (י"ז מאיסו"ב ה"א) דבכל ח"ל אין לוקה בביאה לחוד בלא קדושין. ומשמע דגם איסור לחוד ליכא מה"ת, וא"כ איך אמרי' הכא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' הרי הכא הקדושין הי' בהיתר דהיינו ביאה הראשונה ונעשית כאשתו, ושוב ליכא איסור מה"ת על ביאה השני' בלא קדושי איסור, והנה באלמנה לכ"ג ניחא דאיכא איסור דלא יחלל, ואף בגרושה דליכא איסור דלת יאכל משום דכבר מתחללת וכמ"ש הרמב"ם שם, מ"מ איכא הלאו דלא יחלל זרעו, אבל בממזרת ונתינה הרי ליכא איסור על הביאה לחוד בלא קדושין

ולכאורה בפשוט לק"מ דהא דלא לקי להרמב"ם בכל ח"ל בלא קדושין וכן לכל הפוסקים באלמנה לכ"ג דמבואר להדיא בקדושין דבביאה לחוד לא לקי משום לא יקח בלא קדושין, אין הכונה דבעינן הקדושין לעצם מעשה האיסור, רק דבעינן ביאה דרך אישות וביאה של זנות לא אסרה תורה, אבל לעולם דעיקר האיסור הוא הביאה לחוד, וע"כ אף היכא דהקדושין הי' בהיתר איכא איסור על הביאה לחוד, כיון דעכ"פ הוי הביאה דרך אישות, ומצאתי בתשובת רע"א (סי' רי"ג) שעמד על חקירה זו והביא ראי' ברורה לזה דבעינן רק ביאה דרך אישות מיבמות (דף נ"ו) דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום זונה, וע"כ דהיינו על לאו דלא יקח דלא יחלל ליכא במחוללת ועומדת והרי הכא הי' הקדושין בהיתר גמור ובכ"ז לוקה על הביאה לחוד משום דהוי ביאה דרך אישות, ע"ש, ולפ"ז לק"מ קושיתנו דגם הכא הוי הביאה שני' ביאה דרך אישות

ואולם לענ"ד סתירה לזה מדברי התוס' בב"מ (דף י) שהקשו בהך דכהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דלרבא דקידש לחוד אינו לוקה מאי נפ"מ אם יש שלד"ע, ותירצו דכי בעל אח"כ לוקה אף על מקדושין, א"נ נפ"מ דאם יש שלד"ע חלין הקדושין, והנה התוס' בתירוצם הראשון ס"ל דגם אי אין שלד"ע ג"כ נא בטל המעשה והקדושין קיימין וכמבואר בש"מ ובנו"ב וא"כ אינו מובן כלל תירוצם דהרי אף דאין שלד"ע ולא נחשב מעשה הקדושין על המשלח מ"מ ילקה על הביאה לחוד דהרי הוי הביאה דרך אישות, כיון דהקדושין לא בטל לפי תירוצם זה וע"כ מוכח דהתוס' ס"ל דעל הביאה לחוד לא לקי אף דהוי דרך אישות, ובעינן לחייבו על הלאו דל"י הקדושין והביאה והקדושין הם מעצם מעשה העבירה וכשהקדושין היו בהיתר אין לחייבו על הביאה לחוד, וע"כ כיון דאין שלד"ע ולא נחשב מעשה הקדושין כאלו עשה המשלח, ולכן לא לקי על הביאה לחוד אף דהוי דרך אישות, וא"ל דמ"ש דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקדושין היינו לחייבו שתים על הקדושין לחוד ועל הביאה לחוד, משום הלאו דלא יקח, ולפ"ז יהי' מוכח איפכא)**