אמרי משה ח

דעדוית מ"ב) דגל שנתלש מטהר משום דמשוך ממקום השבורן ובאים ממקום טהרה וסופם נופל למקום אשבורן משא"כ בחרדלית של גשמים דאין באים ממקום אשבורן ע"ש, והנה מתבאר מדבריהם דמקוה הזוחלת מזו לזו ל"מ זוחלין. אף דהמים חין שבין למקום שינאו, כיון דבאו מהשבורן וסופן לאשבורן ודלא כשיטת הריב"ש דבעינן שמשם ינאו ואליו הם שבים. ואולם נל"ע בגל שנתלש ונפל על האדם הרי הוי כטובל באויר, ובהך דמטבילין בראשין ואין מטבילין בכיפין. יש להבין עד כמה נקרא ראשון ומהיכן מתחיל הכיפין, והנרא' לכאו' דכיפין נקרא רק המים העליוני' העומדי' באויר שאין מים תחתם על הארץ. וראשון הוא כל גובה הראש מהמי' שעל הארץ עד הכיפה שמתקי' לשפע שאין מים תחתיו על הארץ. ולפ"ז בגל שנתלש ונפל על האדם. אם האדם עומד בגומת המקוה ונפל על האדם באופן דהות טובל בראשון, דהיינו שהמים נופלים ישר מראשו ועד רגליו והמים מגיעים עד הארץ תו ל"מ טובל באויר, דזה הוא ראשין שטובלים בם, אבל מהאשכול משמע דהאדם עומד חוץ לגומת המקוה. וע"כ דטבילת האדם הוה בהכיפין, דאם המים נפלו ישר מראשו ועד רגליו המגיע לארץ, הרי שוב המים זוחלים על הארץ קודם שנופלים לגומא. ואולי דכונת האשכול ג"כ דהאדם עומד בהגונוא, (והוא באשבורן קאי על האדם) ועיין בחולין (דף ל"א) וברמב"ם (ספ"ט) ובכ"מ שם. ובר"ש (פ"ד מ"ד) הביא התוספתא גג שיש בו מ"ס ונפסקו ובאו לתוך הבית כשרין. ואין מטבילין בהם (דרך ירידתן לבית, ר"ש) שאין מטבילין באויר, והקשה הר"ש, דלמה צריך הטעם דאין מטבילין באויר תפ"ל דהו"ל זוחלין ע"ש, ולפמ"ש האשכול ניחא דלולא טעם דאין מטבילין באויר לא הי' חשיבי זוחלין כיון דבאו ממקום טהרה וסופן נופל להבית דהוא אשבורן. ורק משום דאין מטבילין באויר פסול, וממילא דחשיבי אז זוחלין ג"כ. ומוכח דהר"ש ס"ל כשיטת הריב"ש דבעינן דוקא שמשם יצאו ואליו הם שבין, אבל לא מהני מה שסופן נופל לאשבורן, ולהר"ש והריב"ש צ"ל הא דגל שנתלש לא פסול משום. זוחלין, משום דהים דינו כמעין דמטהר בזוחלין, ובתוספ' הנ"ל תני גל שנתלש מן הים ומן הנהרות, היינו ג"כ משום דמטהרין בזחילה, ועכ"פ לענין מה שהערנו במקואות העליונות, הנה להאשכול והראב"ד דמקוה הזוחלת מזו לזו לא חשיב זוחלין א"כ אין כאן חשש כלל, ואף כשהקילוח יורד באויר המקוה שטובלין בה, כיון שהמים מגיעים לקרקעות המקוה תו ל"מ זוחלין, דכן מוכח ע"כ לדבריהם מהך דגל שנתלש ומהך דמטבילין בראשין דאף דאין מטבילין בהכיפין, מ"מ לא מחשב מקום הכיפה לזוחלין, דא"כ לא הי' מצטרף המים שבכיפין למ"ס, ובגל שנתלש ובו מ"ס משמע דכל הגל מצטרף אף מה שבכיפין, וע"כ דלא חשיבי זוחלין כיון שמחוברין בשני הצדדים במקום אשבורן, ודלא כמש"ל (באות ג'), וגם לשיטת הריב"ש כבר נתבאר באות הקודם דבמעין אין חשש לזה ומשום דמטהר בזוחלין ואולם יש לעיין דכשרבו השאובין תו לא מטהר בזוחלין וכמבואר בספ"ק, וא"כ הרי במקואות שלנו אפשר דהשאובין רבים על המים שבבור, אך כבר בארנו (באות יד) דגם אי חשיבי זוחלין מטהר השאובין

יט) והט"ז (בסק"ג) הביא בשם התה"ד שמעתי מקשים מ"ש נוטפים דפסלי זוחלין ברביתן ובשאובין לא פסלי מקוה שלימה אף באלף סאין, ותירץ דבשאובין שייך השקה להסיר הפסול דתלושים להיות כמחוברים וזרועים אבל פסול דזוחלים אינו מטעם דהוי כתלושים וע"כ ל"ש השקה, והט"ז תמה דמה נפ"מ אם התלוש נעשה כמתובר או המחובר נעשה מחובר כמוהו ע"ש, ולא אדע קושיתו דהחילוק פשוט דהשקה ל"ש רק במים טמאים שנעשו כמחוברין ומחובר אין מק"ט כמבואר (במ"א פ"א) וכן בשאובין דהפסול משום דהוי כתלושים, וע"י השקה נעשו כמחוברין, אבל לטהר נוטפין בזחילה ל"ש השקה. דהרי הם מחוברין בל"ז ובכ"ז פסולין בזחילה, ולא אמרי' דע"י השקה יהי' להם מעלת המעין שמטהר בזוחלין, ואולם הט"ז הקשה ממשנה דרפ"ה מעין שהעבירו ע"ג שפה כשר חוצה לו. ומסיפא דהעבירו ע"ג בריכה והפסיקו הוא כמקוה דאיירי בבריכה של גשמים ומבואר דבלא הפסיקו דינו כמעין, והיינו גם לענין שיטהר בזוחלין, וחזינן דמהני חיבור לטהר בזוחלין, וא"כ קשה מהך דשמא ירבו הנוטפין על הזוחלין, דכמו דשאובין לא פסלי מקוה שלימה אף באלף סאין, ה"נ לא יפסלו בריבוי הנוטפין

וראיתי בנפש חי' שמתרץ קושיא הנ"ל עפ"י הרמב"ם דאין הזוחלין מערבין משום דהוי כקטפרס וא"א, וע"כ חיישינן שמא ירבו הנוטפים, ולא אמרי' דגם הנוטפים מתכשרים בזחילה ומשום דמחוברים למי הנהר, והיינו משום דאין הזוחלין חיבור, וליכא חיבור הנוטפין להזוחלין, אבל במעין שהמשיכו לבריכת מים שהם נקוים ועומדים ואז שפיר הוי חיבור המעין להמקוה דהוי אז אשבורן, וע"כ מטהר גם המקוה שיוכשרו בזוחלין יעו"ש שקילס תירוץ זה, ולע"ד תמוהין דבריו דזה הי' ניחא אילו הי' הדין גם בהשקת נוטפין כמו בהשקת שאובין, דאם הושק פעם אחת למעין אף שאח"כ הופסק החיבור מ"מ מטהר שוב בזחילה, אבל הרי להדיא מבואר במשנה דמעין שהעבירו ע"ג בריכה להפסיקו הרי הוא כמקוה שאין מטהר בזוחלין, ורק כ"ז שמחובר להמעין מטהרים בזוחלים, אבל כשנפסק החיבור מהמעין שוב אין מטהר בזחילה, ול"ד להשקת שאובים שנסתלק מהם הפסול וכשרים גם אחרי שהופסק החיבור מהטעם שבארנו, וא"כ מה מועיל בהך דבריכה שהי' מתחלה באשבורן ונתחבר להמעין, אבל הרי אח"כ כשזוחלים הרי כיון דאין הזוחלין מחברים שוב הוי כנפסק החיבור מהמעין ואיך מטהר אחר כך בזוחלין, ועכצ"ל דלענין זה הוי זוחלין גם כן חיבור דסגי בנגיעה לחוד וכמש"ל (באות ח) ואם כן גם בהך דשמא ירבו הנוטפים קשה מאי איכפת לן בריבוי הנוטפים כיון דמחוברים להזוחלים יתכשרו גם הנוטפים בזחילה

כ) והנלע"ד דטעמא דלא מתכשרי הנוטפים בזחילה משום דכשרבו על הזוחלים הרי הם מבטלים לגמרי את הזוחלין, ול"ד להא דמקוה שלימה אין מתבטל אף באלף סאין שאובין, דלא מיבעי אם שפך השאובין במעט מעט הרי תיכף נתכשרו השאובים ול"ש דאח"כ כשנתרבו יבטלו הכשרים, דהרי גם השאובין נעשו כשרים, ואף כשנתרבו השאובין בבת אחת על הכשרים ג"כ לא אמרי' דמבטלים הכשרים, דאדרבה אמרי' להיפך דגם השאובין נתכשרו ע"י השקה ונסתלק מהם הפסול לגמרי, וע"כ ל"ש שיבטלו את הכשרים, אבל בנוטפין לענין שיטהרו בזחילה הרי לא אמרי' דע"י השקה להמעין נעשה הנוטפים כמי מעין וחל עליהם מעלת המעין שיטהרו בזחילה, דא"כ גם אח"כ כשיופסק החיבור מהמעין יתכשרו בזחילה וז"א כמש"ל, וחזינן מזה דהנוטפים אין מתהפכים להיות כמי המעין, רק דכן הדין דכ"ז שהם מחוברים להמעין גם הם כשרים בזחילה, או משום דהוי כטובל במי המעין, או משום דפסול זחילה לא נאמרה רק על הוית המקוה בתחלה בשיעור המ"ס. וכמש"ל (באות ט' וי"א) דלהכי מותר לטבול במים העליונים הזוחלים כשיש מ"ס באשבורן