אמרי משה עח

איסור דא"א דהרי קידשו חוץ מלוי, ושפיר ניחא התוס' בגיטין שהוצרכו דגם שמעון קידש בחוץ דאם קידשה סתם הרי גם ללוי היתה צרת אב"מ דאיכא עלה איסור א"א של שמעון שקידשה סתם, וע"כ כתבו דגם שמעון קידש בחוץ מלוי, והתוס' ביבמות דכתבו דשמעון קידש סתם, היינו דס"ל דבאופן ששמעון מת תחלה דאז הרי הותרה הא"א שלו דהוי רק זיקת אחד, ולכן אף אח"כ שמת גם ראובן והיא אב"מ ונפקע גם זיקת שמעון מ"מ אינו חוזר איסור דא"א של שמעון כיון דכבר הותר פ"א וכדעת הרשב"א ביבמה שהותרה ונאסרה והותרה אינה חוזרת לזיקתה ומותרת כאשה דעלמא כיון דהותרה בשעת נפילה הותרה לעולם אף דעכשיו ליכא זיקה, וה"נ אף דאח"כ שמת ראובן והוי אב"מ נפקע זיקת שמעון מ"מ ליכא איסור דא"א כיון שכבר הותרה ללוי בשעת מיתת שמעון הותרה לעולם, וע"כ יוכל לוי לייבם הצרה דלגבי' אינה ערוה דא"א של ראובן ליכא דהרי קידשה חוץ מלוי וא"א של שמעון ליכא משום שכבר הותר בשעת נפילה, והתוס' בגיטין י"ל דס"ל דלא כהרשב"א הנ"ל ולכן הוצרכו דגם שמעון קידש בחוץ דאל"כ גם ללוי היתה צרת אב"מ משום הא"א של שמעון דאף שמת תחלה והותר בשעת נפילה אבל אח"כ דנפקע הזיקה כשמת ראובן חוזר איסור דא"א של שמעון ולתירוץ זה נתכוין ג"כ הרה"ג ר' זעליג ז"ל הנ"ל ואולם אכתי צ"ע דאף דהתוס' לא ס"ל כהרשב"א וס"ל דאח"כ כשמת השני ונפקע הזיקה חוזר אז א"א של הראשון אבל אכתי איך פוטרת צרתה דהא הוי ערוה לאח"מ דהא מקודם שמת השני היתה מותרת משום א"א של הראשון, דהא הוי זיקת יבם אחד, ורק לאחר מיתת השני הוא דחוזר הא"א של הראשון והוי ערוה דלאח"מ

ב) ולכאורה יש להביא ראי' בקדושי חוץ אין לה זיקה דהנה הרשב"א בגיטין (ד' פ"ב) הקש' בהא דאמרי' שם דמשכחת אב"מ כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון אחיו ובא שמעון וקדשה סתם, והקשה דהרי כשמת הראשון היתה אסורה משום קדושי שני והוי נאסרה בשעת נפילה דאסורה עולמית, וקשה דהרי אפ"ל דמיירי כגון ששמעון קידש חוץ מלוי ולא נאסרה עליו, וע"כ מוכח דבחוץ אין לה זיקה ולא הוי אב"מ ושפיר הקשה הרשב"א דהרי נאסרה בשעת נפילה משום קדושי שמעון

אבל באמת נראה דגם בחוץ יש לה זיקה כמש"ל וכן משמע מלשון התוס' בגיטין שכתבו שאב"מ לא נאסרה ללוי שלא אסורה עליו ומשמע שזקוקה ללוי ואך דכיון דליכא איסור דא"א לגבי', משום שקידשה בחוץ מלוי [ואב"מ לא הוי ערוה מצד עצמה רק משום איסור א"א] והא דלא תירץ הרשב"א דמיירי שקידש חוץ נלע"ד דהרשב"א לשיטתו דס"ל דכיון דהותרה פ"א הא"א אינה חוזרת שוב גם בליכא זיקה ולכן עכצ"ל דהאח שמת באחרונה לא קידש חוץ, דאל"כ לא היתה אסורה כלל על לוי משום אב"מ דעיקר איסור דאב"מ הוא משום ערוה דא"א כנ"ל ואם קידש בחוץ ליכא עלה א"א דשמעון וא"א דראובן ג"כ ליכא דהרי כשמת ראובן ולא הי' עלה אלא זיקת יבם אחד והותר האיסור דא"א ושוב גם אח"כ כשמת השני והוי עלה זיקת ב' יבמין ופקע הזיקה גם מהראשון אבל הא"א של הראשון שוב לא חייל להרשב"א כיון שהותר פ"א בנפילתה וכיון דליכא עלה איסור דא"א אין עלה איסור דאב"מ וכנ"ל וע"כ צריך לאוקמי דהאח שמת באחרונה לא קידש חוץ מלוי ואסורה על לוי משום א"א של השני ושפיר הקשה הרשב"א דכשמת ראובן מקודם נאסרה על לוי משום א"א של שמעון ואסורה עולמית

ג) ובעיקר קושית הרשב"א הנ"ל דנאסרה בשעת נפילה מהראשון ואסורה עולמית. אפשר ליישב לענ"ד בהקדם לבאר דברי התוס' שהקשו בגיטין שם וביבמות (דף י') דמשכחת אשת איש שפוטרת צרתה בקידש חוץ ותירצו דלא קרינן לגבי' אשת המת דכבר נאסרה לפני קדושי אחיו משום אשת איש, ולכאורה משמע מלשונם דרק כשקידש הנכרי בחוץ מראובן ואחר כך קידשה ראובן ומת ונפלה לפני שמעון אז לא קרינא אשת המת של ראובן ומשום דראובן לא פעל כלום בקדושין לאסור על האחים דכבר היתה אסורה עליהם משום אשת איש, אבל אם ראובן האח קידש חוץ מאיש נכרי ואח"כ קידש הנכרי ומת ראובן שפיר מקריא אשת המת. ואך לפ"ז קשה דא"כ מה הרויחו בתירוצם דהרי עדיין משכחת אשת איש בקידש האח בחוץ מנכרי ואח"כ קידשה הנכרי ומת המקדש הראשון, ולכאורה אפ"ל דבכה"ג האשת איש של הנכרי לא מקרי ערוה לפטור הצרה משום דמקרי ערוה לאחר מיתה, דהרי כל זמן שהראשון הי' חי לא פעל שני בקדושיו ולא מקרי א"א של השני ורק לאחר שמת הראשון הוא דנאסרה משום אשת איש של השני והוי ערוה דלאח"מ שאין פוטרת צרתה, ולזה העירני חכ"א, אבל ז"א לדעתי, דאף אי נימא דכ"ז שהראשון תי לא מיקרי א"א של השני בכ"ז פוטרת צרתה ומשום דל"פ האשת אח בכה"ג, וכמ"ש התוס' (בד' ל"ב) לר"ש דלא חל אח"א על א"א בכ"ז פוטרת צרתה משום דכיון דאם יופקע האשת את יחול האח"א, וע"כ ל"פ הא"א ולא מקרי ערוה דלאח"מ דהא"א הוא הפוטר וכמ"כ הכא דלא פקע האשת אח דבאמת חל תיכף עם מיתת האח האשת איש של הנכרי והרי סברת התוס' שכתבו דל"פ הא"א הוא משום דלא הותר הא"א רק במקום שאפשר לייבם ולחלוץ אבל כל שעומד הכן איסור ערוה דאח"א לחול וא"א לייבם לא פקע, והא"א הוא דפוטר הצרה וה"נ באשת איש שחל תיכף במיתת האח לא הותר כלל הא"א וא"כ מה הרויחו התוס' בתירוצם, והא שפיר משכחת אשת איש שפוטרת צרתה

וא"ל דזה לא מקרי דאשת איש הוא הפוטר, רק אשת אח הוא הפוטר, דז"א וכמ"ש התוס' שם (בדף ל"ב) לר"ש דאמרי' דל"פ דלתני ערות אשת אח דפוטרת צרתה ותירצו דכיון דמכח אח"א אסירי בכלל אח"א נינהו, וה"נ באשת איש כיון דמכח אשת איש אסירי מקרי דאשת איש הוא הפוטר, ואולי אפ"ל דהכא לא אמרינן דל"פ, כיון דאשת איש שנעשה לאה"מ לא מיפטרא מחליצה וכמ"ש התוס' (בדף ט"ז) והיינו דדוקא בא"א שהיתה מחיים ס"ל להירושלמי דהיא עצמה נפטרת וכמו שכ' התוס' והרמב"ן דרק צרתה אינה פוטרת והיא עצמה מיפטרי ומשום דא"א לתקן ע"י גירושין דכיון שנאסרה בנפילתה אסורה עולמית, אבל באשת איש שנעשית לאחר נפילה דאפשר לתקן ע"י גירושין שתתייבם וכמ"ש התוס' הנ"ל, וע"כ גם הכא כיון דאשת איש של השני תל לאח"מ, ואין מפקיע הזיקה מחליצה, שוב ל"ש לומר דל"פ האשת אח, אבל ז"א דגם הכא מקרי אשת איש בשעת נפילה דאין רגע שיחול ההיתר להתייבם ויופקע הא"א דתיכף במיתת האח הרי היא אשת איש של הנכרי, וגם דבאמת נראה דחל איסור דאשת איש של הנכרי מחיים דראשון דהוי מוסיף דהרי אסרה בקידושיו על הראשון, ומגו דחל על הראשון חל על כ"ע,