אמרי משה עז

כשימות אחיו כשומרת יבם שקידש אחיו אחותה ואולם יקשה לתירץ זה ממ"ש בסימן הקודם (אות י"א) דמוכח מהרמב"ם דאשת אח לאחר נפילה מפקיע הזיקה לגבי' אחיו ע"ש

יט) ולכאורה י"ל עוד בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל דהא דאמרי' דע"י יבום של השני' הותרה הראשונה אף דהוי ביאה פסולה משום אח"ז, היינו משום דנהי דבשעת היבום הי' באיסור אח"ז, אבל אחר היבום של השני' הרי נתברר דהראשונה לא היתה זקוקה אליו רק לאחיו השני דא"א להיות שתיהן זקוקות אליו ור"י לשיטתי' דס"ל דביאת מעוברת שמה ביאה אף דשם ג"כ הי' אסור לייבם משום ספק דילמא יהיה הולד בן קימא בכ"ז ס"ל דהוי ביאה, וצרתה מותרת להנשא ומשום אגלאי מילתא למפרע דאח"כ כשהפילה נתגלה שהי' הביאה בהיתר וזה מקרי ביאה כשרה לר"י וכמ"ש בסי הקודם (אות כ"ג) וע"כ ה"נ אח"כ כשייבם השני' נתגלה דהיא היתה זקוקה לו ולא הראשונ' ובכה"ג מקרי ביאה כשרה לר"י כנ"ל, אבל הרמב"ם דפסק כר"ל דביאת מעוברת ל"ש ביאה דל"א אגלאי למפרע. וע"כ שפיר פסק הרמב"ם דקדמו וכנסו יוציאו, דלא נפקע הזיקה של השני' משום דהוי ביאה פסולה, ואין להקשות דכיון דנתברר לר"י אח"כ דלא הוי ביאה פסולה אמאי אמרי' שם בשלמא ראשונה אמרי' מאן שריא לך וכפרש"י שם דקנסינן משום דודאי עביד איסורא כשכנס אף אם היא ראשונה והרי אח"כ נתברר, דזה ל"ק דעכ"פ בשעת ביאתו עביד איסורא כל זמן שלא נתברר, והא דבביאת מעוברת לא קנסו להוציא אף דעביד איסורא ורק לר"א ס"ל שם דיוציא בגט דקנסינן לי' ולא קי"ל כותי', זה קשה גם בלא דברינו, ועכצ"ל הטעם משום דהוי רק ספק איסור אף דשם הוי ספק איסור דאורייתא

כ) ואולם ק"ל טובא לפמ"ש הראשונים דאיך יבמה שנפלו לשני יבמין האחד מייבם והרי היא זקוקה גם להשני והוי אשת אח מחיים, ותירצו דכשמייבם האחד נתברר דלו היא זקוקה ולא להשני וכדאמרינן בנדרים דף ע"ד דאף דיש זיקה אפי' בתרי א"ב, וחזינן דע"כ הזיקה רק לאחד, וא"כ נימא נמי בשתי אתיות דע"כ א"א ששתיהם זקוקות לאחד, וישתרי לייבם תחת משתי האחיות לכתחילה דנימא דנתברר דהיא הזקוקה ולא השני' וכמו דאמרי' כן לגבי האחים כנ"ל ואך זה ל"ק כ"כ די"ל דזה לא מקרי בירור מה שאין יכול לייבם השני' משום ערוה ורק בהאחים מתברר על ידי היבום גופא שהוא מייבם ומסלק הזיקה ולא השני אמרי' דנתברר דאליו היתה זקוקה ולא להאח השני ואולם קשה בהא דאמרי' בשלמא ראשונה אמרי' מאן שריא לך אלא שני' יאמר אנא ראשונה מייבם והרי אף אי מייבם הראשון ייבם את הראשונה תשתרי ג"כ השני' להאח השני, דהרי המייבם הראשון. ע"כ דבירר דרק אליו היתה זקוקה ולא להאח השני, דאל"כ הרי היא זקוקת אחיו מחיים וע"כ דע"י היבום בירר דאליו היא זקוקה וכמ"ש הראשונים. וכיון דע"י היבום בירר שלא היתה זקוקה לאחיו א"כ תשתרי גם השני' להאח השני, דהרי הראשונה לא היתה זקוקה לו כלל וא"כ השני' אינה אח"ז כלל, וגם יקשה דכשייבם האח השני תשתרי גם להמייבם הראשון בין אם היא הראשונה או שני', דהרי המייבם השני בירר דאותה שהוא מייבם לא היתה זקוקה להראשון וכנ"ל, ואם כי גם בל"ז קשה לכאורה דאחרי שייבם האת השני וע"י היבום מפקיע הזיקה למפרע וכמש"ל, א"כ המייבם הראשון לא פגע באח"ז, ואך זה ל"ק דנהי דע"י היבום מפקיע הזיקה למפרע ואך כ"ז שלא עשה המעשה להפקיע ודאי דמקרי אח"ז וכמ"ש בסי' הקודם (אות כ"ז) דמה"ט מקריא יבמה לשוק ע"ש, אבל בזה קשה דאחרי שע"כ ע"י היבום בירר דלא היתה זקוקה מעולם להמייבם הראשון א"כ לא היתה מעולם אח"ז, ואך צ"ל דבכ"ז מקרי דהמייבם הראשון עשה איסור אף אי ייבם הראשונה דכל זמן דלא נתברר היתה באיסור אח"ז וע"כ קנסינן לי' אך על המיבם השני לכאורה קשה דאף אי הראשון ייבם הראשונה תשתרי השני' להשני דהרי כבר בירר הראשון דהראשונה לא היתה זקוקה להשני וכנ"ל, ועכצ"ל חדא מתרתי או דהשני' כיון שנאסרה בשעת נפילה שוב קאי באיסור א"א דרבנן ושוב אינו מועיל אח"כ הבירור דלשתרי השני' להשני, או די"ל דכיון דהמיבם הראשון עשה איסור בביאתו אף או ייבם הראשונה כנ"ל מקרי ביאה פסולה, וביאה פסולה אין מברר ג"כ כיון דמדרבנן אין מפקיע הזיקה וכ"ז שהיא זקוקה אין מברר אף דנעשית ערוה על השני דרק ע"י סילוק הזיקה מברר כנ"ל ולא ע"י ערוה ולפי האופן השני יהי' מוכח מהא דהשני' אסורה להשני דע"כ מקרי ביאה פסולה ע"י איסור דאח"ז, ובאמת אם נימא דהוי ביאה פסולה יקשה מה דמתבאר מהמשנה והרמב"ם דקדמו וכנסו יוציאו דמשמע דא"צ חליצה וסגי להו בגיטא ואי הוי ביאה פסולה הרי צריכה ג"כ חליצה, וע"כ נראה דכיון דנתברר אח"כ שלא היתה אח"ז שוב לא מיקרי ביאה פסולה ובכ"ז להמייבם הראשון קנסינן דעביד איסורא טרם שנתברר אבל אח"כ שנתברר דלא היתה אח"ז לא מקרי ביאה פסולה, ואם כי השני' מסתברא דמקרי ביאה פסולה כיון דעכ"פ נאסרה משום א"א, אבל כיון דלא ידעינן הי הראשונה וא"כ גם להמיבם הראשון יש ספק דילמא ייבם הראשונה לא מקרי ביאה פסולה וע"כ גם מהמייבם הראשון א"צ חליצה דהוי רק ספק ביאה פסול' וכן מהמייבם השני' ג"כ א"צ חליצה מטעם ספק דילמא היא הראשונה ובכ"ז צ"ע. סימן ט בדין קדושי חוץ אי זקוקה ליבום וחליצה. א) הנה בגיטין (דף פ"ב) הקשה הרש"ל והרש"א סתירת דברי התוס' בהא דהקשו דמשכחת אשת ב' מתים בקידש חוץ דבגיטין שם ציירו התוס' כשקידש ראובן חוץ משמעון ולוי אחיו ושמעון קידש חוץ מלוי ובכה"ג משכחת צ"צ וביבמות (דף י') כתבו, שקידש שמעון סתם וקשה על התוס' גיטין דהא גם כשקידש שמעון סתם לא הוי אב"מ על לוי כיון שראובן קידש חוץ מלוי ע"ש, והנה מהרש"ל והרש"א נראה שתפסו בפשיטות דבקידש חוץ מאחיו אינו נופל ליבום, והוכתתם מהתוס' הנ"ל דאל"כ גם על לוי הוי אב"מ. ולוא דבריהם הי' נלע"ד דגם בחוץ זקוקה דעכ"פ הוי אשת אחיו והא דיכול לוי לייבם הצרה, היינו משום דאשת ב"מ לא הוי ערוה מצד עצמה, רק דהתורה פטרה מזיקה אם יש עלי' זיקת ב' יבמין, וכיון דאינה זקוקה, ממילא חל עלה איסור א"א, ולכן פוטרת הצרה משום איסור א"א, וע"כ בקידשו חוץ מלוי אף דגם בחוץ זקוקה ללוי, אבל בכ"ז יוכל לוי לייבם הצרה ולא הוי לגבי' צרת אב"מ, כיון דלגבי' ליכא איסור א"א ואב"מ לא הוי ערוה מצד עצמו רק משום א"א ולגבי לוי הרי ליכא