אמרי משה עא

רחל ויוכל אח"כ ליבם לאה דהוי יבמה שהותרה וכו' והיינו לר"א דס"ל דלא אלימא זיקה לשויא לצרה כערוה ובחליצת צרה נפטרה רחל, וע"כ דזה אינו מועיל כיון דעכ"פ השתא החליצה פסולה, ומה שהביא האו"ש ראי' לדבריו מהרשב"א שפירש דברי רש"י בד"ה אלא צרה דלאה תיפטר מדחליצה כשרה היא דאי בעי מצי לייבומי דפירש היינו לאחר שיחלוץ צרת רחל אינו ראי', דהרשב"א לא כתב זה רק לענין בטול מצות יבמין אבל לענין אח"ז ל"ש זה, והנפ"מ פשוט דבביטול מ"י לא חל איסורא עלי' ככל עריות וכאחות זקוקתו, דחל איסורא על החפצא, משא"כ בביטול מ"י וגם בזה ס"ל לרש"י דכיון דעכ"פ מאיזה טעם שיהי' דאסור ליבם מקרי ח"פ, [ואפשר משום דחל א"א דרבנן דכל האסור ליבם חל א"א מדרבנן] וע"כ בזה שפיר קאמר הרשב"א דכיון דיש עצה לייבם מבלי ביטול מ"י שוב לא מקרי ח"פ, דליכא א"א כיון דיש עצה לייבם, משא"כ לענין אחות זקוקה, דחל עלי' איסור חפצא מה נפ"מ במה דיש עצה לייבם, כיון דהשתא אסורה כערוה. ועכ"פ מהרמב"ם הנ"ל מוכח דלא כהאו"ש, ולפי"ז קשה טובא גם דברי הגמ' בהא דקאמר דלימא חבראי שני' ייבם, הא הוי ביאה פסולה וגם להאו"ש אינו מיושב דברי הרמב"ם בבבא דאין ידוע דגם בזה יוציאו וכמ"ש המ"מ, הוא נגד הסוגיא וקושית התיו"ט והב"ש עצומה מאוד

ב) והנלענ"ד לישב ע"פ הקדמה אחת פשוטה אשר בזה יתישב הרבה קושיות, והיינו דכשיש יבמים הרבה, ויבום האחד הנה לבד מה שהיבום מפקיע הזיקה מכל האחים כמו חליצה דמפקיע ע"י חליצת אחד מהם משום דשליחותא דאחים קעביד כמבואר (בדף י') עוד יש עדיפותא ביבום אשר גם באופן דאין היבום מפקיע הזיקה מהמיבם גופא, כמו בביאה פסולה, בכ"ז משאר האחים נפקע הזיקה מטעם ערוה דכיון דיבום האחד נעשית ערוה של אשת אח, ואשת איש על כל האחין, ונהי דאשת איש אין מפקיע הזיקה מטעם שכ' התוס' (בדף ט"ז) ד"ה בני צרות ע"ש. אבל ערוה של אשת אח ודאי דמפקיע הזיקה מהאחין, ולדבר זה נתעוררתי זה כעשרים שנה בדק לן מו"ר הגר"ח זצ"ל כי יש להמציא תירוץ לקושית התוס' (בדף כ"ט) ד"ה נא תימא מאמר לב"ש קונה ק"ג, שהקשו דהא ר"ש קאמר אם מאמרו של שני מאמר אשת שני הוא בועל דע"כ לדידי' המאמר כיבוס, ואמרתי אז די"ל דלא משום דהמאמר כיבוס רק משום דע"י המאמר נפקע הזיקה מאחיו משום דנעשית עליו ערוה של א"א, ואמר אז מו"ר שכן אמר הוא בישוב קושיתם, וגם הגדול ממינסק זצ"ל אמר כן, והנה אח"ז קבעתי לסברא זו מסמורת מכמה דוכתי' שעי"ז יתישבו כמה קושיות עצומות כמו שיתבאר

ג) ומקודם אמינא דהתוס' לשיטתם שנתבאר לעיל דפליגי על מה שחידש הרשב"א דהא דתחזור להתירה הראשון היינו לא מדין יבום רק כאשה דעלמא, ומשום דכיון דכבר נפקע הזיקה פ"א א"א שתחזור להיות זקוקה, ואולם התוס' פליגי על זה וס"ל דכל שנעשית ערוה לאחר נפילה ואח"כ הותרה חוזרת הזיקה למקומה וכמש"ל, ולפ"ז שפיר הקשו דא"ל דטעמא דר"ש מדין ערוה דהא אח"כ כשמת בעל המאמר הרי הותרה האשת אח, ושוב חוזרת גם הזיקה הראשונה והוי אב"מ. וע"כ דטעמא דר"ש משום דהמאמר מפקיע כיבוס, עוד יש להעמיד קושיתם הנ"ל גם להרשב"א הנ"ל, דאם נפרש מדין ערוה יקשה לשמואל ור"א דס"ל (בדף מ"א) דיבמה שהותרה ונאסרה אסורה עולמית, א"כ אמאי מתיר ר"ש הא נאסרה מדין ערוה בשעת המאמר ואף שאח"כ כשמת הותרה הערוה, הא ס"ל דאסורה לעולם, וא"כ יהי' ע"כ מוכח דר"ש ס"ל דחוזרת להתירה הראשון. וא"כ כדפריך שם הגמ' לרב דס"ל דמותרת מברייתא דג' אחים יעו"ש הו"ל לשנוי דס"ל כר"ש, אלא ע"כ מוכח דטעמא דר"ש משום דהמאמר כיבוס, אז ל"ש לאסור משום שנאסרה שעה אחת, וכמו דבכל יבום כשמת היבם מותרת לאח השלישי וכמו שמבואר בירושלמי דגם לר"ל דלאחר חליצה חייבין האחין עלי' בכרת אבל היבום מפקיע הא"א מכל האחין וכנתבאר (בסימן כ"ה

) ד) ואולם ק"ל טובא לשיטת התוס' דטעמא דר"ש דמאמר כיבוס, מהא דפריך שם השתא זיקה ומאמר מספ"ל לר"ש וכו' ומייתי ממתניתי' דאשת ב' מתים וקאמר ייבומי תרווייהו לא דלמא יש זיקה והוי ב"י מב"א יעו"ש, ומבואר דמספ"ל לר"ש דלמא ס"ל דזיקה מה"ת, דהא בעי למימר דמייבם חדא ולפטור אידך משום דיש זיקה והוי ב"י מב"א, וא"כ הוי אשת ב"מ, דמשום זיקה הוי אשת השני וגם זיקת הראשון לא נפקע עי"ז דזיקה ככנוסה, דהא ל"ד למאמר שכתבו התוס' דס"ל לר"ש דמאמר כיבוס ונפקע זיקת הראשון ע"י המאמר אבל עי"ז דזיקה ככנוסה ל"ש כלל דיופקע הזיקה, דלא עשה שום מעשה וזיקה בכדי לא פקע. וא"כ הוי אשת ב"מ, וא"ל דאי זיקה ככנוסה א"כ גם המאמר הוי כיבוס ומשום המאמר נפקע הזיקה דהא אין תלוי זב"ז. ואפשר דיש זיקה ומאמר ל"ק. ואולם לפימש"ל לישב תמיהת התוס' דטעמא דר"ש מדין ערוה שנעשית על אחיו ע"י המאמר ונפקע זיקת הראשון, ניחא שפיר הסוגיא דגם ע"י זיקה נעשית ערוה לאחיו השני ונפקע זיקת הראשון, ואף שאח"כ הותרה כשמת מ"מ אינה חוזרת לזיקתה הראשון וכמש"ל בשם הרשב"א ביבמה שהותרה דמותרת וליכא בה זיקה, אולם להתוס' דס"ל דלא כהרשב"א דהא דחוזרת להתירה היינו שחוזרת לזיקתה קשה ואולי י"ל עפמ"ש רש"י (ד' ל' ע"ב) ד"ה זו היא, דבזיקה לא גזרו על אב"מ ע"ש, ואף דרש"י קאי שם למאי דקי"ל דזיקה דרבנן, והוי רק אב"מ מדרבנן ולכן לא החמירו בזיקה, אבל הכא אליבא דר"ש קיימינן דזיקה מה"ת, מ"מ י"ל דס"ל להתוס' הכא, דעיקר איסור ב"מ הוי רק דרבנן, וע"כ לא גזרו בזיקה ובכ"ז צ"ע. ה) וביותר תמוה לענ"ד בהא דאמרי' יבומי חדא ואיפטר אידך לא דילמא אין זיקה. דמתבאר דאם יש זיקה סגי ביבום חדא ליפטר אידך, וכן מוכח אח"כ דאמר וכ"ת מדאורייתא ה"נ דמייבם חדא ומפטרה אידך ע"ש, ותמוה דבשלמא כשמייבם בעלת המחמר שפיר מפטרי השני' דהוי מבית אחד, אבל כשמייבם השני' איך תפטור הבעלת המאמר הא יש עלי' זיקה מהראשון ובמה נפקע זיקת הראשון, ואיך תפטור ביבום חברת זיקת הראשונה שמבית הראשון. דנהי דיש על בעלת מאמר זיקה מהשני ג"כ, משום דזיקה ככנוסה, וזיקה זו שמבית השני שפיר נפטרה ע"י יבום חברת שמבית אחד אבל זיקת הראשון איך תפטר ע"י יבום חברת ואולם לדברינו דלעיל ניחא, דזיקת הראשון נפקע מדין ערוה, דכיון דחשבינן לה כזקוקה לבעל המאמר מהטעם שכתב הריטב"א משום דכיון דעשה השני מאמר נתברר דלו היתה זקוקה, ואמרי' דאילו חי הי' הוא מייבם, דאף דמספ"ל אי מאמר קונה, מ"מ אמרי' דמשום הספק