אמרי משה ע

הזיקה דמעיקרא, אף אם יופקע הזיקה מכאן ולהבא, וע"כ צריכה חליצה מה"ת ומשום דקנין הזיקה שהי' קודם שקידש אחותה אין נפקעת רק ע"י יבום וחליצה דנעקר הזיקה למפרע, וע"כ ל"ק מנשא מת ואח"כ נשא חי דערוה לאח"מ פטורה דקאי למ"ד אין זיקה, ועכ"פ מבואר מהמאירי דכל השקלא וטריא הוא אם מפקיע למפרע להתיר אחותה שלא תאסר משום הזיקה דמעיקרא וכמ"ש בכונת האו"ז הנ"ל

לב) ובאמת יש להבין גם דברי התוס' שהקשו דלמה צריכה להמתין והא הקדושין מפקיע הזיקה, והביאו ראי' מפד"א ולמה לא הקשו בפשיטות דהרי הוי ערוה וגם ערוה לאחר נפילה פטורה כדמוכח מנשא מת וכו', וגם מה תירצו דאם יש זיקה אין הקדושין מפקיע הזיקה, ומה תלוי זה ביש זיקה דהיינו אי זיקה ככנוסה, ונראה דכונתם ג"כ למש"ל דנהי דערוה מפקיע זיקה גם לאח"מ, אבל בכ"ז י"ל דאחותה אסורה משום דהוי כנוסה מעיקרא וכאחות גרושתו דאסור, וע"ז הביאו ראי' מפד"א דע"י המאמר של אחת נפקע הזיקה מאחותה ושוב יוכל לייבם את בעלת המאמר ואינה אח"ז ומשום דהקדושין מפקיע למפרע, וע"ז תירצו דבאמת אם יש זיקה אין קדושין מפקיעין הזיקה, היינו לענין אחותה שקידשה דנשארה באיסור אח"ז משום הכניסה דמעיקרא, דאין הערוה עוקרת למפרע ולא ס"ל כהאו"ז דמדמה ערוה ליבום וחליצה דעוקרת למפרע, אבל למ"ד אין זיקה שפיר נפטרת היא עצמה בלא חליצה, והא דמבואר במשנה (דף מ"א) דהיא עצמה צריכה חליצה אף דמכאן ולהבא ודאי מפקעת היינו כמ"ש הרשב"א שם דכל שהיא מעוכבת להנשא מחמותה גזרו רבנן להצריכה חליצה או אפשר דס"ל דגם מכאן ולהבא א"א להפקיע וכמ"ש להמאירי ובזה ניחא מה שכתבו התוס' מקודם דוקא קידש צריך להמתין מלכנוס משום דבשעת נשואין נראה כנושא אח"ז, ולמה הוצרכו לזה והרי כיון דבמשנה תנן דצריכה חליצה א"כ ודאי אסור לכנוס דהוי עדיין אח"ז, והו"ל להקשות מדוע צריכה חליצה, ולהנ"ל ניחא דהחליצה הוא משום דאסורה להנשא וע"כ הוצרכו ליתן טעם מדוע באמת אסור לכנוס, והא דס"ל להתוס' דאם כנס א"צ להמתין מלבעול, עכצ"ל דהא שכתבו התוס' אח"כ דלמ"ד יש זיקה אין הקדושין מפקיעין למפרע, היינו מדרבנן ולכן בכנס א"צ להמתין דהוי תרתי דרבנן דגם הדין זיקה ככנוסה הוי רק מדרבנן להתוס', ובכנס באמת א"צ חליצה ג"כ וכן לרבנן דריב"ב א"צ חליצה וכמבואר ברשב"א שם, עוד י"ל בכונת התוס' בתירוצם דאם יש זיקה אין הקדושין מפקיע הזיקה עפמ"ש בד"מ (בסימן ט"ו) דהמקדש שניות אף דקדושין תופסין מה"ת מ"מ אם יקדשה איש אחר יתפסו קדושי השני ג"כ דכיון דמדרבנן חשבינן השני' כערוה לא תפיסי קדושי הראשון מדרבנן וחיילי קדושי השני ע"ש, ולפ"ז באחות זקוקה דמדרבנן הוי כערוה, וכשקידש אחות יבמתו מדרבנן הוי כלא קידשה דלת"ק מדרבנן. ולהכי צריכה היבמה חליצה, דא"א להפקיע הזיקה מדין ערוה דמדרבנן לא הוי ערוה

לג) ואמנם ק"ל במשנה (דף כ"ג) בקידש אחת משתי אחיות וא"י איזה קידש, הי' לו אח אחד חולץ לשתיהן, ומבואר בריטב"א ונמ"י דברישא אף אם קדם וכנס מוציא, משום דבסיפא השתא ודאי ליכא איסורא אבל ברישא גם השתא עומד בספק איסור, וקשה דנהי דכשחלץ מקודם ואחר כך ייבם עומד בספק איסור אחות חלוצה, אבל אם ייבם מתחלה הרי ממ"נ אם היא היבמה שפיר נסיב, ואם היא אחותה הרי כשכנסה וקנאה פקע הזיקה מהיבמה דנעשית ערוה ושוב אינה צריכה חליצה, דהרי כשיבם היא ככנוסה. דא"צ להמתין, ואף אי ייבם בלא מאמר הרי ביאה מספ"ל אי נשואין עושה והוי ככנוסה, ואף אי אירוסין עושה מ"מ מה"ת מפקיע הזיקה כנ"ל, ובכה"ג גם כשיחלץ לשני' כיון דא"צ חליצה רק מדרבנן אינה אסורה משום אחות חלוצה ומשום אח"ז כמ"ש התוס' (דף כ' ע"ב) ד"ה דנפיל אם לא דנימא דע"י חיזור קיל יותר, ועוד דמשמע דברישא אף אם בעל ביאה שני' יוציא, ואז אף אי ביאה אירוסין עושה נעשית נשואה בביאה השני', ואולי גם לענין נשואין בעינן שיתכוין לנשואין, והכא כשסבר שהוא היבמה אין מתכוין לנשואין בביאה שני' וזה א"ל דכשכנסה בתורת יבום אם היא אינה היבמה ליכא בה קדושין דעלמא דהרי מבואר (בדף נ"ב) בהחולץ יבמתו וחזר וקדשה דאף כשקדשה לשם יבמות צריכה גט ע"ש וצ"ע

סימן ח

הרמב"ם בפ"ז מיבום הביא המשנה דר"פ ד' אחין, דשנים נשואים ב' אחיות דשתיהן חולצות ולא מתייבמות, היינו בלא ידוע איזה ראשונה, והיינו כר"י דאחיות א"י מי שנאן, ובידעינן איזה ראשונה חולץ אחד לשני' והראשונה מותרת ליבום, דהוי יבמה שהותרה וכו', ובהלכה ה' כתב דאם קדמו וכנסו יוציאו גם ברישא, וכמ"ש המ"מ יעוי"ש, והוא פלא כי זה נגד הסוגיא דשם דפריך ולימא דלא ידעינן הי' נפל ברישא ומשני דא"כ אמאי יוציאו, דיאמר חבראי שני' ייבם אנא ראשונה מייבם, עוד קשה גם בידעינן הי ראשונה, אמאי סתם הרמב"ם דיוציתו, הא באם הראשון שיבם היתה השני', א"כ הרי שוב יכול השני ליבם הראשונה גם לכתחילה, וכמו שחלץ לשני' דמותר ליבם הראשונה, וכמ"ש הרמב"ם שם ה"ד ומה נפ"מ אם נפקע הזיקה ע"י חליצה או ע"י יבום, ומצאתי שתמה בזה התוי"ט וכן הב"ש והניחו בצ"ע

א) ובס' או"ש תמה עליהם דמדמי יבום לחליצה הא מפורש במשנה פר"ג דביאה פסולה יש אחרי' כלום וצריכה חליצה, וא"כ עדיין גם אחר היבום של השני', הוי הראשונה אחות זקוקתו וזה עדיף ממ"ש התוס' (בדף כ"ז) בד"ה שמואל, דלא חשיב אחות זקוקתו משום דהוי זיקה מועטת, דכיון דממנו בעצמו צריכה חליצה הרי היא זקוקה גמורה, ובזה רצה לישב הרמב"ם דאף דלהדיא מבואר בגמ' דגם ביבום לשני' נפקע הזיקה, וכמו דפריך דלימא חבראי שני' יבם וכנ"ל, היינו משום דגם לגבי דידי' כיון דהוי ספק, ואולי היא הראשונה ואם הוי חלץ האח השני לאידך היתה היא מותרת משום ספק, דדילמא היא הראשונה וכיון דיש תקנה לעשות ביאתה בהיתר, לא מקרי ביאה פסולה, אבל בידוע איזה השני', הוי ביאתה פסולה, ולהכי סתם הרמב"ם דאף אם יבם לשני' מקודם, קדמו וכנסו יוציאו דהוי עדיין אחות זקוקתו, משום דהשני' צריכה חליצה, יעוי"ש, ומ"ש לחלק בין ספק לודאי, דחוק היא לענ"ד ומה מועיל במה דבידו היתה לעשות ביאתו בהשני' בהיתר, כיון דעכ"פ השתא עשה ביאתו באיסור אחות זקוקתו הוי ביאה פסולה וראי' דהרי הרמב"ם פסק להך דחלץ לאחיות לא נפטרו צרות, והרי כשחלץ ללאה הי' אפשר לעשות באופן שיוכל ליבמה, והיינו שיחלוץ לצרת