אמרי משה סח

פסולה דילמא הוי הולד מהראשון, וא"כ גם להצד דהוא ב"ז להיבם הוי ביאה פסולה, ולא יזכה בנכסים על ידי היבום, ויהי' ראי' מזה להח"צ דהיכא דיש ממ"נ לא הוי חליצה פסולה או עכ"פ בביאה לכ"ע מהני, וק"ט להגר"א וע"כ צ"ל להגר"א, דגם בביאה פסולה שצריך חליצה מ"מ כיון דמה"ת ודאי דמהני היבום וע"כ שפיר יורש בנכסים, ול"ד למה דמבואר בסי' קס"ג סעי' א' בהגה ובלבד שיהא ראוי לקיים, והוא מירושלמי בעשה מאמר באחת ויבם לשני' דמאחר שאינו יכול לקיים את אחת מהן אינו זוכה בנכסים, דהיינו היכא דאסורה לו בודאי, אבל הכא דלהך צד דהוא בנו של היבם הרי מותר בה, וע"כ זוכה להך צד בנכסים ג"כ, וזה מוכרחים לומר בל"ז, וע"כ גם להגר"א דהוי ביאה פסולה צריכה חליצ' מ"מ י"ל דזוכה בנכסים, וכן מוכרחים לומר לפי מ"ש התוס' ריש החולץ בד"ה ונמצאת, בתירוצם הראשון דבתוך ג' גם בדיעבד לא מהני החליצה מדרבנן, והיינו גם בנתברר שלא היתה מעוברת, יעוי"ש במהר"ם וא"כ קשה מהך דספק ויבם דזוכה בנכסים ע"י היבום תוך ג', ומוכח מזה דכיון דמה"ת מהני היבום זוכה בנכסים, ואולי י"ל דביבום תוך ג' מהני גם מדרבנן גם לתירוץ הראשון ורק בחליצה ס"ל דל"מ מדרבנן ועיין בב"מ ועוד י"ל דהתוס' לתירוץ זה סברי דלא כהרא"ש ואיירי בספק ויבם היכא דליכא אב והיבם זוכה מדין אחוה יעיין שם במהרש"א שתמה על הרא"ש, וכן מתבאר מהרמב"ן דלא כהרא"ש, ובשו"ע, יש ב' דיעות בזה, עוד יש לחלק דדוקא במת תוך ל' ס"ל להגר"א דהוי ביאה פסולה כיון דמה"ת אזלינן בתר רובא דולד מעליא הוא ואסור לייבם מדין ודאי וע"כ ל"מ היבום על הך צד דרבנן דחששו למיעוט דהרי עכ"פ היבום הי' אסור בבירור, ואף דשייך ממ"נ, משא"כ בספק ויבם דאיירי שהספק שקול דאוקי רוב דלט' ילדן נגד רובא דעוברה ניכר, וכיון דיש ממ"נ מהני היבום

כה) והנה יעדנו בריש הסימן לברר אי חליצה עוקר הזיקה למפרע דהנה לכאורה צ"ע הא דמבואר במשנה (ד' מ') דהאחין מותרין בקרובת החלוצה, הא למ"ד יש זיקה הרי מקודם החליצה היו כל האחים אסורין בהקרובות משום הזיקה דהוי כאשתו, וא"כ במאי נפקע איסור הקרובות וביותר. קשה לר"ש דס"ל לחד מ"ד דזיקה מה"ת ככנוסה, והוי הקרובות כקרובות אשתו גמורה, א"כ אף דע"י החליצה פקע הזיקה מהשתא, אבל להוי כיבמה שמתה שאסור באמה אף דהשתא ליכא זיקה אסורה משום הזיקה דמעיקרא, וכן יקשה הא דמותר אדם בקרובת צרת חלוצתו

ולכאורה אפ"ל דכשחלץ או מיבם אחד מן האחים נתברר דרק אליו היתה זקוקה, ולשאר האחין או הצרות לא היו זקוקות כלל, וכן משמע לכאורה ממ"ש הרמב"ן (בד' י"ח) וז"ל א"נ בתרי ולא ייבם ולא מת פי' שכל שלא מת א"א לומר זיקה ככנוסה לזה החי דא"כ א"א מהחיים היא, [היינו דק"ל דלר"ש דגם בתרי יש זיקה איך אפשר אחד לייבם דהרי זקוקה גם לשני] אלא כך הדין לר"ש זיקה ככנוסה לכל האחין, ואם קדם אחד וזכה בה לפני אחיו פקעה לה הזיקה מאותן שלא רצו לייבם, אבל מת אחד מהן כיון שאילו הי' חי אפשר הי' מייבם רואין אותה ככנוסה לו משעת נפילה וכ"כ הרשב"א ע"ש

כו) ואך דלפ"ז יקשה דמ"ט ליכא כרת על האחין לאחר חליצה כיון דנתברר דלא היתה זקוקה להם, ובירושלמי מתבאר דתליא זה בפלוגתא דר"י ור"ל אי חייבין כרת על הצרה וכן האחים וקאמר שם דלמ"ד דהכל מודים בצרה שחייב, קידש א' מהשוק אחת מהן, ובא היבם וחלץ לה, ובא עלי' פקעה ממנה הקדושין חלץ לחברת ובא עלי' חלו הקדושין למפרע, ופי' האחרונים דס"ל כמ"ד דאק"ת ביבמה לשוק, אך כשחלץ לחברת איגלאי למפרע דהיא לא היתה זקוקה כלל ותפסי הקדושין שקידש א' משוק, ומתבאר דרק לר"ל אמרי' דנתברר למפרע אבל לר"י דס"ל דשליחותא דאחים והצרה קעביד ל"א דנתברר למפרע, ועוד דגם לר"ל יקשה דלגבי החולץ עצמו יאסר קרובת החלוצה מה"ת לר"ש משום הזיקה

כז) והנראה לומר דחליצה עוקר הזיקה למפרע מכל האחין והצרות, וע"כ מותרין בהקרובות אחר חליצה כיון דנעקר הזיקה למפרע וע"כ ניחא הא דאין חייבין כרת על החלוצה והצרות לר"י דלח אמרי' דנתברר למפרע שלא היתה זקוקה להם, אלא דהיתה זקוקה לכולם, והחליצה הוא דמפקעת הזיקה למפרע וכיון דעכ"פ היתה זקוקה לכולם, הותר איסור דא"א לכולם, ואין להקשות כיון דנפקע הזיקה ע"י החליצה למפרע, א"כ אמאי אמרי' דמקדש לאחר שיחלוץ לך יבמיך אינה מקודשת הא כיון שחלץ אח"כ נעקר הזיקה למפרע, דז"א דעכ"פ בשעת הקדושין הי' גבי' איסור דיבמה לשוק, ומשום האיסור לחוד לת"ק, דדוקא לר"ל אמרי' בירושלמי דאם קידש לזו וחלץ לשני' דמקודשת משום דנתברר דזו לא היתה זקוקה מעולם, אבל בזה דהיתה זקוקה ורק דהחליצה עוקר הרי עכ"פ היתה זקוקה והי' עלי' איסור דיבמה לשוק וע"כ לת"ק, וכעי"ז כתבנו (באות ב') לענין הולד שא"פ עד שיצא לאויר אף דאח"כ פוטר למפרע ע"ש ובזה הי' אפשר לישב קושית התוס' בש"י שקידש אחיו את אחותה דצריך להמתין, די"ל דהערוה אין מפקיע הזיקה רק מכאן ולהבא, ולהכי עדיין אסורה משום אחות זקוקה משום הזיקה שהי' קודם, וע"כ צריך להמתין עד שיעשה אחיו מעשה ויעקר הזיקה למפרע]

כח) ולכאורה הי' נראה לומר בטעמא דחליצה עוקר הזיקה למפרע, לא דמפקיע הזיקה למפרע רק הך דינא הזיקה דכנוסה נעקר למפרע, ומשום דהא דזיקה ככנוסה היינו משום דעומדת להתיבם להיות אשתו, אבל כשחלץ לה נתברר דלא הוי ככנוסה אליו, ועפ"ז ניחא יותר הא דאין חייבין כרת על החלוצה כיון דחליצה אין עוקר הזיקה למפרע, ורק הך דינא דככנוסה נתברר ע"י החליצה דלא הוי ככנוסה, אבל זיקה לחליצה הי' לה, וזיקת חליצה ג"כ מפקיע כרת דאשת אח, וכמו במ"ע אף דאסור לייבם, מ"מ ליכא כרת, ורק הך דינא דזיקה ככנוסה הוא רק משום דעומדת להתייבם, וכן משמע קצת (בדף ל"ח) דזיקת נשואה עושה ספק נשואה, ומבואר בריטב"א שם דהספק הוא דאין ידוע אם ייבם או יחלוץ, ולכאורה גם שם מדין זיקה ככנוסה חשבינן לספק נשואה, ועיין במלחמות שם דלמסקנא בתירוצא דאביי ורבא רק לב"ש הספק אם זיקה עושה נשואה, וע"כ לב"ש יחלקו בנכסי מלוג בנפלה תחתיו דבעל אבל לב"ה פשיטא דזיקה לאו נשואין עושה]. ואולם אאל"כ דזיקה ככנוסה הוא רק משום ספק דיבום, דא"כ איך אמרי' (בדף י"ט) לר"ש דנחשבת בית אחד לפטור צרתה עי"ז, ועוד הרי מבואר במשנה דאם היתה אחת איסור קדושה השני' חולצת ולא מתייבמת וחזינן דאף בח"ע דאינה עומדת להתייבם בכ"ז כיון דזקוקה לחליצה אמרי' דהוי ככנוסה: