אמרי משה סז

כא) וקשה במ"ש התוס' (בדף ל"ב) ר"ש דס"ל דצ"ע אסורה אף דס"ל דאאחע"א משום דמתלי תלי וקאי, והיינו דס"ל לא נפקע כלל הא"א כיון דאם יופקע יחול האח"ת, וכיון דלא פקע הא"א שפיר הצרות אסורות ע"ש, וק"ל לפי"מ דרצה לומר שם בסוגי' דלר"ש גם בב"א ס"ל דאינו חל, והיינו דחל החמור וכמבואר שם בתוס', ולפ"ז בכל איסור דאשת אח הרי יש גם איסור דאשת איש כשקידשה, וכל זמן שאת חי ליכא רק איסור דאשת איש, דאשת את אינו חל דהוא הקל לגבי אשת איש, ואף שהתוס' כתבו (בדף ל"ג ע"ב) בד"ה ואיסור, לגבי אח"א ואשת איש אינו חשוב א"א תמור דיש לה היתר בחיי אוסרה אבל לגבי אשת אח ואשת איש ע"כ אשת איש חמור דאל"כ איך יתחייב אחיו מיתה משום אשת איש וזה ודאי אינו מסתבר לומר כי באמת לא יתחייב מיתה [אם לא דנימא ששקולים הם וחיילו תרווייהו] והנה אף דלב"ש אמרי' דכיון דאינו חל אשת אח על אח"א הוי צ"ע שלב"מ. וחזינן דכל דליכא איסור דאשת אח הוי שלב"מ, וא"כ למאן דס"ל דגם בב"א אינו חל, ותמיד כשקידש האח ליכא רק איסור דאשת איש, ואיך משכחת מצות יבום, אך זה ל"ק דכיון דכשמת וליכא איסור דאשת איש חל האיסור דאשת אח מקרי במקום מצוה, אבל זה קשה לר"ש דס"ל דמשום דמתלי תלי ולכן אסורה צרת ערוה, והיינו משום דלא פקע האשת אח והרי לר"ש דס"ל דגם בב"א אינו חל א"כ ליכא אשת אח כל זמן שהוא חי דאז חייב משום אשת איש, ואימתי חל האשת אח רק לאח"מ כנ"ל, וא"כ הוי ערוה לאח"מ שאינה פוטרת צרתה, וא"ל דזה לא מקרי ערוה דלאח"מ, ומשום דתיכף בשעת המיתה שנפקע איסור דאשת איש חל איסור דאשת את, דע"כ ז"א דהרי חזינן לב"ש דס"ל דהצרות מותרות מה"ט דאאתע"א ואינו חל מחיים אח"א על א"א, והערוה עצמה אסורה משום דלאחר מיתה שנפקע הא"א חל איסור דאח"א וכמ"ש בתוס', ולכן הצרות מותרות משום דהוי ערוה שנעשה לאח"מ, אף דג"כ אין רגע מפסיק שיותר ובכ"ז מקרי ערוה דלאח"מ, וא"כ גם לר"ש אף דפליג בזה על ב"ש וס"ל דלא הותר כלל הא"א והיינו דס"ל דלא הותר הא"א רק במקום דתהיה זקוקה ליבום או לחליצה, אבל אם תיכף עומד הכן איסור דאח"א לחול ולא תהי" זקוקה כלל, ולכן לא נפקע כלל הא"א, ומש"ה פוטרת צרתה, ולפ"ז קשה דכיון דלר"ש גם בב"א אינו חל וליכא מחיים איסור דא"א רק איסור דאשת איש ורק לאחר מיתה הוא דחל איסור דאשת אח, וא"כ הוי ערוה דלאח"מ, ומ"ט פוטרת צרתה

כב) והנראה דל"ד דשם לב"ש ע"כ צ"ל דהי' רגע אחד זיקה בכדי שיופקע האשת אח, ויכול לחול איסור דאח"א, וע"כ מקרי אח"א ערוה דלאח"מ, כיון שהי' רגע אחד זיקה, אבל לר"ש אמרי' דאף דמחיים לא הי' זיקה אחרי דעומד האח"א הכן, וע"כ אמרי' דלא נפקע הא"א וע"כ מקרי ערוה בשעת מיתה משום הא"א ואינה ערוה לאח"מ וע"כ פוטרת צרתה לר"ש, ולא מקרי ערוה דלאח"מ שאין פוטרת צרתה, רק כשהערוה עצמה הותרה רגע אחד והיה עלי' זיקה רגע אחד וע"כ ל"ש לפטור צרתה, כיון דהי' זיקה להערוה עצמה רגע אחת, אבל באופן שלא היה זיקה על הערוה עצמה אף דאינו חל איסורא דהערוה רק לאחר מיתה מ"מ פוטרת צרתה, וע"כ לר"ש כיון דס"ל דכל שעומד לחול איסור דאח"א לא נפקע הא"א ולכן לר"ש פוטרת הצרה משום ערות אשת אח דאף דמחיים אינו חל משום איסור דאשת איש, אבל כיון דחל תיכף במיתתו דלא הותר הא"א במקום דעומד הכן איסור אח"א, וע"כ פוטרת צרתה ג"כ, ואך לפי זה נצטרך לומר דלב"ש דס"ל דהא"א נפקע רגע אחת וחל עלה זיקה ומשום אח"א אסורה הערוה עצמה, וא"כ אם תמות אחותה אח"כ תהי' מותרת הערוה עצמה להתייבם כיבמה שהותרה ונאסרה והותרה דחזרה להתירה הראשון, ולא הוי כיבמה שנאסרה בשעת נפילה דאסורה עולמית, וזה חידוש גדול, ואולי י"ל דהך דינא דכל יבמה שא"א קורא בשעת נפילה וכו', אין זה רק דין משום דלא חל עלה זיקה וקאי באיסור א"א, אך הוא ילפותא מגזה"כ דכיון דליכא בה בשעת נפילה יבמה יבא עלי' ה"ה כא"א, וע"כ ה"נ ליכא לקיים יבמה יבא עלי' דהרי תיכף חל האח"א וע"כ היא כא"א ודוקא כשהי' יכול רגע אחד לייבם בפועל מקרי יבמה שהותרה. כג) החכ"צ בסימן ק"א מסתפק בהניח אשה מעוברת וילדה, והולד מת תוך ל' דאסור ליבמה שמא הי' הולד ב"ק ונחלצה, אי הוי חליצה פסולה דצריכ' חיזור, או דכיון דיש ממ"נ לפטור דאם הולד ב"ק הוי חליצה כשרה יעוי"ש

והנה בביאור הגר"א בסי' קס"ד ס"ק י"ח בהא דהכונס יבמתו ונמצאת מעוברת דאם ילדה ונד שא"י אם כלו חדשיו דנותן גט וחליצה, וכתב שם בהגר"א דאף אם בא עלי' אחר שמת הולד צריכה גט וחליצה, והקשה האו"ש דהא בזה ממ"נ תפטור אם אין הולד ב"ק תפטור ע"י היבום ואם הוא ב"ק תפטור ע"י הולד, ומוכח דס"ל דלא כהח"צ דגם בכה"ג דיש ממ"נ הוי חליצה פסולה וצריכה חיזור, וה"ה דהוי ביאה פסולה אף דיש ממ"נ וע"כ צריכה חליצה ככל ביאה פסולה דצריכה חליצה ואך לכאורה ק"ט לענ"ד בהא דמתבאר ריש החולץ דלר"י דביאת מעוברת ש"ב הכונס יבמתו ונמצאת מעובר' והפילה יקיים וא"צ לחזור ולבעול וסגי בגט, ואמאי הא הוי ביאה פסולה דהי' אסור לייבם משום ספק דילמא יהי' ב"ק ומוכח מזה כהח"צ דכיון דממ"נ אם יהיה ב"ק א"צ כלל לפטור ע"י היבום דהולד יפטור לאחר שיצא לעולם, ורק כשלא יהי' ב"ק צריך להיבום ואז הרי היבום בהיתר, ולא הוי ביאה פסולה כשיש ממ"נ, או דנחלק דרק לענין חליצה קאמר דצריכה חיזור בכהאי גונא, אבל ביבום מהני לכ"ע, ויקשה על הגר"א מזה, ואולם יש לדחות דכאן דהפילה ונתברר דלא הי' איסור בהיבום שפיר מהני, אבל בנידון הגר"א דגם עתה בספק אולי עשה איסור דילמא הולד ב"ק ואף דאז הולד פוטר מ"מ ל"מ הממ"נ, א"נ י"ל לפמש"ל דגם אי הולד ב"ק מ"מ כ"ז שלא יצא לאויר העולם היא זקוקה וליכא כרת בביאתו, ורק אח"כ נתברר למפרע שלא היתה זקוקה והיא בכרת, וע"כ לא הוי ביאה פסולה כיון לע"ע ליכא כרת בכל האופנים, ואך יקשה מאי פריך שם מברייתא דלא תנשא צרתה לר"י הא לפי"מ דס"ד דהולד פוטר גם טרם שיצא לעולם שפיר ניחא גם לר"י דלכן לא תנשא צרתה משום דהוי ביאה פסולה מספק שמא יהי' ב"ק ואז גם עתה בכרת וע"כ אין פוטר היבום אם תפיל משום ביאה פסולה וע"כ צ"ל כמש"ל דכיון דהפילה נתברר שלא הי' בפסול

כד) ואולם עדיין קשה לי על הגר"א מה דספק ויבם בנכסי מיתנא לפמ"ש הרא"ש שם דאיירי שהאב קיים ורק ע"י היבום הוא דזוכה בנכסים, ואיך זוכה ע"י היבום הא ל"מ היבום להגר"א דהוי ביאה