אמרי משה סב

דבכה"ג דעדל"ת לא חל איסור השני. ועפ"ז מיושב שפיר קושיא הנ"ל. ולכאורה אפשר ליישב קושית הא"מ הנ"ל משום הואיל ואשתרי, דהותר האשת אח בשעת נפילה ואח"כ נעשית בעולה ושייך ע"ז הואיל ואשתרי וזה כעין קושית הב"מ המובא בסי' הקודם אות כ"ג והב"מ תירץ על קושיתו דבאמת ביאה ראשונה אינה אסורה רק מדרבנן בנתמנה להיות כ"ג, אבל הכא דקיימינן על דין דאורייתא שפיר י"ל הואיל ואישתרי שריא אף דנעשית בעולה אח"כ, אבל אאפל"כ דמלבד מה שכתבנו בסי' הקודם, דלמסקנא דהנפילה מתרת ל"ש הואיל ואישתרי, ורק דלס"ד דהיבום מתרת הוא דאמרי' הואיל ואישתרי, וגם להס"ד ל"ש הכא הואיל ואישתרי, דכיון דבהעראה נעשית כאשתו לכ"ד ויכול לגרשה ולהחזירה, וא"כ לח נצרך להתיר האשת את בגמ"ח משום מצות יבום דאיכא בגמ"ב משום הקמת שם דהא גם בלא מצוה מותרת הא"א והואיל ואישתרי ל"ש רק אם המצוה הוא המתיר]

יט) ועפמ"ש יתישב מה שקשה בהא דר"מ ב"ח אפילו הנך בעלה בדרך ובא עלי' עשאה זונה שהקשה הגרע"א דהא בנ"ז הוי זונה משום ספק טומאה דונטמאה מרבינן נמי תרומה וכהונה ותירץ דמשום זה אינו אסור רק בעשה מטעם ספק, והך משום דבא עלי שוב הוי זינה ודחי ולקי, ויקשה דאיך חל איסור זונה על איסור עשה דינטמאה, וכבר הקשה זה בעונג יי"ט, ולפמש"ל ניחא דכ"ז שהיא א"א אינו חל גם איסור דונטמאה לכהונה משום דאין חל על איסור א"א. ואף דהוי מוסיף לבעל מ"מ י"ל דס"ל כר"ש דל"ל מוסיף או די"ל דאיסור ונטמאה לכהונה הוי איסור בפני עצמו ואינו נוגע כלל לאיסור לגבי בעל, ולאחר שמת פקע איסור אשת איש ותלו שניהם איסור ונטמאה ואיסור זונה כאחת, ועוד י"ל בפשוט דנפ"מ אם יבאו עדים אח"כ ויאמרו שלא נבעלה באותו סתירה דאז משום סוטה ליכא, אבל בכ"ז נעשית זונה דהוא עבר באיסור דסוטה בבעילתו שבא בדרך דכל זמן שלא נתברר הספק אסרה התורה כודאי וצ"ע בזה דאפשר דכיון דיש עדים נתברר דלא הויא כלל סתירה ובטעות נאסרה וע"כ לא נעשית זונה בכה"ג וצ"ע

כ) ובשכבר הימים אמרתי בסוגיא זו על קושית הרשב"א שהקשה (בדף כ') קפסיק ותני אמאי לא הקשה הגמ' מממזרת ונתינה דודאי הוי רק ל"ת גרידא, ונראה ליישב לשיטת הסוברים דבדידה ליכא עשה דיבום וכמבואר בת' הרשב"א סי' י"ח וא"כ לכאו' מה ק"ל להגמ' דליתי עשה ולידחי ל"ת כיון דבדידה ליכא עשה וכמ"ש התוס' בגיטין (ד' מ"ב) דבכה"ג לא דחי, ואולם י"ל דהא באיסורי כהונה הדין הוא דכל היכא דהוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת וכמבואר (בד' פד'). וא"כ י"ל דגם כשאצלו נדחה האיסור מפני דחית עשה מקרי ג"כ אינו מוזהר על הל"ת, וכיון דהוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת, ולהכי מקשי שפיר מאלמנה דהוי איסורא כהונה, אבל ממזרת ל"ק די"ל משום דבדידה ליכא עשה והא דמקשי לקמן באמת ממזרת ונתינה מאי א"ל, י"ל דמקשי נמי מכח קפסיק ותני דסתמא קתני דממזרת אינה מתייבמת אף כשהיא קטנה וא"כ ל"צ הטעם משום דידה, וכיון דע"כ צריך רק להקשות מכח קפסיק ותני מקשה מקודם מאלמנה דהוי רישא דמתני'. והא דלא מקשי מגרושה דהוי נמי איסורא כהונה, י"ל ג"כ דהנה באם שאחיו המת הי' חלל הרי נתחללה בביאתו. ואם הי' ג"כ כהן ג"כ נעשית חללה כשנשא גרושה. וכיון דנעשית ג"כ חללה איכא בה תרי לאוין גרושה וחללה, וא"כ י"ל דלהכי ל"ד משום דאין עשה דוחה שני לאוין כמבואר בנזיר ורק דיש להקשות מגרושה ג"כ מכח קפסיק ותני דאף מן האירוסין שלא נעשית חללה וזה הוא דמקשי באמת לקמן גרושה מא"ל, אבל כיון דע"כ צריך להקשות רק מכח קפסיק ותני מקשה מקודם מאלמנה דהוי רישא, וכל זה לחידודא בעלמא. סימן ז בדין א"א מנפילה הראשונה אי פוטרת

כבר מפורסם בשם מו"ר הגר"ח זצ"ל שהקשה בריש החולץ דהכונס יבמתו מעוברת לא תנשא צרתה שמא יהי' הולד בן קימא, והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם, וקשה דאף דהולד אין פיטר, מ"מ תפטר משים כרת דא"א שיש עלי' כמבואר במשנה דכשהילד ב"ק חייבין בקרבן, ורצה להוכיח מזה דאשת אח מנפילה זו אין פוטר, ע"כ ועפ"ז אמר ליישב מה דק' במה שכ' התוס' (בדף י') והרב'"ן דלתני אשת איש שפוטרת צרתה, וכתבו דהיא עצמה נפטרת. משים דאינו עילה ליבום א"ע לחליצה וצרתה מתיבמת, וקשה כיון דעכ"פ היא פטורה משום שא"ע ליבום א"כ חל עלה א"א ותפטור הא"א את צרתה, ומוכח דא"א מנפילה זו א"פ. א) ונלע"ד ליישב קושיתו דלכאורה יפלא איך אפשר שיהי' כרת כיון דהולד אין פיטר והיא זקוקה וכשיש זיקה איך שייך כרת, ולמאי היא זקוקה, ול"ש לומר דהזיקה היא רק לחליצה ולא ליבום כמו בח"ע, דמהכ"ת נחלק בזה, גם יש להבין הא דפשיטא גם לר"י דס"ל דביאת מעוברת שמה ביאה, מ"מ כשהולד ב"ק ל"ש ביאה, והרי כיון דהולד אין פוטר ונחשבת לזקוקה מדוע לא יועיל היבום, ורש"י כתב משום דכאן ל"ש אם יבא אלי', אבל מדוע לא יועיל גם כשהולד ב"ק. כיון דאינו פוטר, ובזה אפ"ל כיון דאיכא כרת ל"מ היבום דלא קנה אותה, ורק לס"ד דעדל"ת שיב"כ הו"א דאחות אשה מתיבמת לולא עלי', דאז הי' הדין דקונה אותה משום דמותרת לי דעדל"ת, אבל הכא דאסורה עליו ל"מ היבום מה"ת, אבל עדיין יקשה על חליצה מ"ט ל"מ, דל"ש כל שאין עולה ליבום, דהרי ע"כ זקוקה משום דהולד אין פוטר, ועיין בתוס' ד"ה ור"ל. דמבן אין לו עיין עלי' ידעינן דלא תחלוץ ולא תנשא, וכ"ז לר"ל יש גזה"כ, אבל ר"י דל"ל הך דרשא מ"ט ל"מ החליצה, ואולי דגם ר"י אי"ל הך דרשא כשהולד בר קימא ואי משום דהוי חליצה פסולה אין זה רק מדרבנן ובסוגיא זו מתבאר דמה"ת לא הוי חליצה כלל כשהולד ב"ק דמותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה ועיין רש"י (דף מ"א ע"ב) ד"ה אלא משום דר"י, וצ"ע כיון דהולד אין פוטר וזקוקה היא מ"ט ל"מ החליצה, וגם איך אפשר שיהי' כרת, ואף לתירוץ הנ"ל דא"א מנפילה זו אינו פוטר, קשה כיון דזקוקה היא מ"ט יש כרת. ב) וע"כ נראה דבאמת כ"ז שלא יצא הולד והיא זקוקה ליכא כרת ג"כ, ורק אחר שיצא הולד עוקר הזיקה למפרע, דנתברר דהיא א"א שי"ל בנים. ובודאי דל"ש לומר דהי' זיקה עד הלידה ומעכשיו נפקע הזיקה, כיון די"ל בנים, וכיון דנעקר הזיקה למפרע, ע"כ חייב