אמרי משה סא

הוכיחו מפסחים דגם בנדתה קנה ומקיים מצות יבום, ומשם מוכת דמקיים ג"כ המצוה ול"א דהוי מהב"ע, וע"כ צ"ל משום דאין זה מצוה חיובית כתפילין ושופר, ועיקר המצוה לסלקה ולפוטרה מזיקתה ע"י היבום או החליצה, וכיון דעכ"פ מיפטרי מזיקתה אף אם נימא שלא קיים המצוה וכנ"ל, א"כ ממילא דמקיים המצוה ג"כ כיון דעכ"פ מיפטרא מזיקתה

יד) וראיתי במנ"ח שהתעורר ג"כ דלמ"ד מצות צריכות כונה הרי לא קיים המצוה בשניהם אנוסים, וכתב דבאמת צריך לבעול פעם שנית לקיים המצוה וגם בח"ל דמה"ת עדל"ת ורק הביאה הראשונה, ואם לא התכוין לשם מנוה בביאה הראשונה צריך לבעול ביאה שני' לקיים המצוה, ע"ש, והוא פלא לענ"ד דמה יוסיף בביאה השני' לקיום המצוה, אחרי דכבר נעשית כאשתו לכ"ד וסגי לה בגט, מה יפעול כשיבעול שנית לקיים המצוה דהרי כבר קנה אותה, וגם באמת נתקיים המצוה ג"כ כיין דעכ"פ קנה ופוטר הזיקה דסגי לה בגיטא כבר נתקיים המצוה כמש"ל: והנה התוס' דהקשו דנדה תאסר ליבם אף שמטהרת אח"כ, ע"כ דכונתם דתפטור גם מחליצה ולחשבה בהדי ט"ו עריות דאל"כ ל"ש לאסור משום שנאסרה בשעת נפילה אסורה לעולם, דהיינו משום דחל עלה איסור א"א, אבל אי צריכה חליצה לא חל איסור א"א, וצריך להבין דהרי נדה תפסי קדושין וא"כ מהכ"ת תפטר מחליצה דהרי מבואר (בדף כ') דכל דתפסי קדושין צריכה חליצה, וצ"ל דכונתם משום דטומאה כתיב בה כעריות וכמו בסוטה דפטורה מחליצה מה"ט דטומאה אף דתפסי קדושין, או משום היקשא דר' יונה, ונדה נכתבה בפרשה דעריות, ולכן הקשו דתפטור גם מחליצה ובתירוצים שתירצו דשאני נדה דלבעלה נמי אסורה אין זה בגדר פירכא דהא אין משיבין על הקישא ורק דל"ש כלל לאסור ולמקרי' ערוה ליבם

טו) ולכאורה ק' מ"ט באמת מהני היבום בנדה הרי אין עדל"ת שיב"כ והרי פרכינן טעמא דכתיב רחמנא עלי' הלא"ה ה"א אח"א מתיבמת הא העדל"ת שיב'"כ, ומוכח מזה דמה"ט גם בדיעבד ל"מ היבום דאם ל"כ איצטריך עלי' לומר דל"מ גם בדיעבד, וע"כ דגם משום דאין עדל"ת שיב""כ ל"מ היבום בדיעבד, וא"כ גם בנדה מ"ט מהני היבום, וצ"ל דדוקא בשאר ח"כ דלא תפסי קדושין ל"מ היבום בדיעבד כיון דאין עדל"ת שיב"כ ואסור לייבם ממילא לא קרינן לקחת יבמתו, דזה מעכב ביבום שתהי' כאשתו ע"י היבום, ובח"כ דלת"ק לא קרינן לקחת, אבל בנדה דתפסי קדושין מהני היבום בדיעבד אף דאין עדל''ת שיבי"כ כיון דקרינן לקחת [וכן אי הו"א דעדל"ת שיב"כ ובלא עלי' הו"א דאחות אשה מתיבמת ותפסי קדושין בה, כיון דעדל"ת ומותר ליבמה]. ועכ"פ לפ"ז יסתער קושיתנו דלעיל דאמרי' בח"ל ועשה דכיון דאין עדל"ת ועשה גם בדיעבד אם בעלו ל"ק ול"מ היבום, ומ"ש מנדה דאף דאין עדל"ת שיב"כ בכ"ז מהני היבום בדיעבד כיון דתפסי קדושין, וה"נ בח"ע הרי ת"ק, ויהני היבום גם בביאת שוגג וכן ליפטור צרתה, ואולי י"ל דבנדה כיון דאיכא בה גם זיקת יבום לאחר זמן וע"כ מהני היבום גם בנדתה, אבל ח"ע דאין בה זיקת יבום לעולם ורק לחליצה, ע"כ לא מהני היבום בדיעבד ועדיין צ"ע

טז) עוד ק"ל לפמ"ש התוס' (בדף כ"ט) דבמאמר לב"ש אף דהיא עצמה לא סגי לה בגט מ"מ צרתה מיפטרא, משום דקרינן בצרה כיון שלא בנה שוב לא יבנה כיון שהתחיל לעשות הקנין בזו ע"ש, וא"כ להרמב"ם וסיעתי' דהא דפליגי בביאת כ"ג באלמנה אי פוטרת צרתה דוקא צרתה אבל היא עצמה נפטרת, קשה דהרי קרינן בצרה כיון שלא בנה שוב לא יבנה, דהרי ודאי אסור לייבם הצרה משום דאינו בונה ב' בתים, ובאמת איני מובן לי מ"ש התוס' דהצרה נפטרה משום דאינו בונה שני בתים, ואטו משום הך עשה לחוד או ל"ת דלא יבנה תפטור מזיקתה ומה עדיפותא הך עשה מכל ח"ע דצריכה חליצה, ובדף מ"ד דפריך ונייבם לתרוייהו ומשני משום דאינו בונה ב' בתים, שם הכונה לא משום האיסור רק דהתורה לא חייבה לעשות מעשה היבום או החליצה רק באחת מהיבמות ונסתלק הזיקה מכל הבית משום דשליחותא דצרות קעביד אבל במאמר לב"ש דהיא עצמה לא נפטרה איך אפשר שהצרה תפטר משום דאינו בונה ב' בתים והוי רק עשה, או ל"ת דלא יבנה ומאי עדיפותא מכל א"ע דצריכה חליצה או ל"ת דלא יבנה דמה"ת מתיבמת, וצ"ע טובא בכ"ז

יז) וכעת ראיתי במאירי שנדפס מחדש (בדף כ') שכתב דביבום ח"ע ל"ק כלל מתורת יבמה שהרי אינה בת יבום כלל אלא שמ"מ אם בא עלי' בתורת קדושין וברצונה צריכה גט שהרי קדושין תופסין בה ע"ש ומבואר דס"ל דביבמה תפסי קדושין ואף בח"ע אם קדשה בתורת קדושין דעלמא קנה מה"ת ותמוה דהרי מבואר (בדף נ"ב) בהחולץ ליבמתו וחזר וקדשה דבין שקדשה לשם אישות ובין שקדשה לשם יבמות צריכה גט לרבנן דרבי דדמי לעודר בנכסי גר זה וכסבור של גר אחר דקנה, וא"כ להמאירי דאם בא עלי' בתורת קדושין דעלמא קנאה, גם בקדשה לשם יבמות יקנה אותה, ומאי פריך (בדף כ') אם בעלו אמי קנו, וגם אמאי לא מהני מחמר מה"ת בכל יבמה. ומה נפ"מ בין קדושי כסף לקדושי יבום דמהני להמאירי בתורת קידושין דעלמא

יח) והנה הריטב"א והר"נ בקדושין (דף י') בהא דאמרי' דכל הבועל דעתו על גמ"ב כתבו דביבמה דקונה אפילו שניהם שוגגים אף כשגמר ביאתו קונה בהעראה דאל"כ מאי פריך באלמנה מן האירוסין לדחי עשה לל"ת הא בבמ"ב כבר היא בעולת עצמו והוי עשה ול"ת, ובא"מ (סי ל"ג) כתב דאף די"ל דהקושיא הוא שיפרש, דיקנה בתחלת ביאה, אבל א"כ למה צריך לומר גזירה ב"ר אטו ב"ש הוי"ל לתרץ גזירא שמא לא יפרש ויגמור ביאתו שהיא חששא קרובה יותר והיינו כשיטת הריטב"א המובא (באות י') דבאמת מותרת כל הביאה ראשונה בח"ל ודלא כמ"ש התוס' דהומ"ל גזירה אטו גמ"ב], והקשה ע"ז הא"מ דהא בהעראה ל"ק לכל, ולא הוי רק כארוסה ע"י העראה, וא"כ בגמ"ב אסורה דאזלינן בתר נשואין, ע"ש

והנלע"ד דאין חל עשה דבעולה על לאו דאלמנה דבכל אלמנה מן הנשואין שפיר חל אלמנה על בעולה. משום דבחיו לא חל איסור בעולה על א"א וכשנתאלמנה חלו שניהם כאחת וע' פרמ"ג בסוף ח"א מיו"ד אבל הכא באלמנה מן האירוסין דאח"כ בשעת היבום נעשית בעולה לא חל בעולה על האלמנה. ואף דאיסור אלמנה נדחה מפני עדל"ת מ"מ לא דמי להך דאי פקע א"א אתי אח"א וחייל, דשם הוי בתורת היתר, אבל הכא דהוי ע"י דחי' שפיר מקרי דגם האיסור הראשון יש. וראיתי סברה כזו הובא בשם מרכבת המשנה