אמרי משה נט

ה) ולענ"ד לא נראה כלל דבריו דהרי עיקר הטעם דקנה בקטנה בביאתו ע"י יבום, ובקדושין דעלמא לא מהני בקטנה, היינו משום דביבום לא בעינן דעתה, וכן בקטן דקנה מה"ת לרש"י, הוא ג"כ מה"ט דל"צ ביבום רצון דהא מהני כששניהם שוגגין ואנוסים, ומשום דל"צ רצון, ולכן מהני בקטן וקטנה, משא"כ בקדושין דעלמא דצריך רצון ע"כ ל"מ בקטן וקטנה, וכן מפורש בתוספתא הובא במ"מ (בפ"ה מיבום הי"ח) וזה פשוט דהא דמהני ביבום לקנות כששניהם שוגגים הייני ביבום הפוטר אותה מזיקתה, ומתקיים מצות יבום, ולהעונג יו"ט דבקטן וקטנה לא סגי לה בגט, ולא מתקיים מצות יבום מהכ"ת נימא שיקנה כאן קדושי קטן וקטנה יותר מקדושין דעלמא דל"מ, וביותר לפימש"ל (אות ג') דביבמה ליכא רק קידושי יבום באופן שפוטרה בביאתו מהזיקה, וכל היכא דלא מתקיים מצות יבום ליכא בה תפיסת קדושין דעלמא

ו) ומה שהביא ראי' מרש"י בדף (ס"א ע"ב) הנ"ל, כבר אמרתי זה כמה שנים ואחז"ר מצאתי באו"ש, דכונת רש"י למ"ש הריטב"א בהך דאמרי' גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' דלכן לא קאמר אטו גמר ביאה, דאע"ג דבהעראה קנה לפוטרה מ"מ איכא מצוה גם בגמ"ב, משום הקמת שם. וגם הגמ"ב דחי לל"ת משום מצוה דהקמת שם, ולכן פרש"י דתמתין עד שתגדיל משום מצוה דהקמת שם, דלא מתקיים כשהיא קטנה, אבל לעניין הפקעת הזיקה שפיר נפקע הזיקה ע"י ביאת קטן וקטנה וכמו דנפקע הזיקה ע"י העראה וסגי בגט ודלא כהעונג יו"ט

ז) והנה עוד הביא ראי' ממה שהקשה באהל דוד בהא דאמרי' (בדף צ"ו) דב"ט שבא על יבמתו ומשהגדיל נשא אחרת דהראשונה חולצת ושני' מתיבמת ולשיטת רש"י דב"ט קנה מה"ת א"כ כשחלץ לראשונה קאי על השני' באיסור לא יבנה, דהרי מה"ת הם שני יבמות מבית אחד, ומזה הוכיח דגם לרש"י לא סגי לה בגט ולכן ליכא לא יבנה דדוקא כשחולץ משום זיקת הך בית קאי בל"י על השני' אבל הכא צריכה חליצה משום זיקת הראשון דלח נפקע ע"י ביאתו כנ"ל לכן ליכא לא יבנה, ע"ש ונפלאתי עליו דאדרבה ממשנה זו מוכרת להדיא דלא כדבריו, דלדבריו הוי הראשונה אשת ב' מתים מה"ת, כיון דב"ט קנה מה"ת ואין פוטרה מזיקתה, וא"כ השני' היא צרת אב"מ מה"ת ואיך מתיבמת, ועיין בתוס' (דף ל"ב) שפירשו במה דפריך הגמ' שם ויעשו ביאת ב"ט כמאמר ותדחה צרה מיבום ומשני שם דהך תנא ס"ל דאשת ב' מתים מה"ת ולכן הכא לא אסרו הצרה משום דלא הוי רק אב"מ מדרבנן, ומשום דב"ט לא קנה רק מדרבנן ולכן הצרה מותרת כמו בכל ח"ל ושניות ועיין שה"ט, אבל להעונג יו"ט עולה דלרש"י הראשונה היא אב"מ מה"ת וא"כ השני' היא צרת אב"מ מה"ת ואיך מתיבמת. ועלה בדעתי לישב דבריו דנהי דלא נפקע זיקת הראשון עי" ביאת ב"ט מדין יבום, מ"מ נפקע הזיקה לגבי אחיו מדין ערוה, כיון דב"ט קנה מה"ת נעשית ערוה של א"א לגבי אחיו השני ונפקע ממנו זיקת הראשון, ואף דכשמת הב"ט הוי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דחוזרת להתירה דהיינו לזיקתה. וכשיטת הפוסקים דלא כהרשב"א [ולהרשב"א דאינה חוזרת לזיקתה תתעורר קושית האהל דוד הנ"ל, דכיון דאין לה זיקה מן הראשון א"כ איך מתיבמת השני' כיון דחלץ לראשונה עובר על השני' בלא יבנה דהוי שתי יבמות מבית אחד] ולאחר מיתת הב"ט יש עלי' גם זיקת הראשון, ובכ"ז לא הוי הצרה צרת אב"מ, ומשום דאימתי נעשית ערוה לאחר מיתה, ובכה"ג אינה פוטרת צרתה כמ"ש התוס' ריש פד"א והרשב"א (בדף י"ג) דערוה לאחר מיתה אינה פוטרת, והכא עכצ"ל דנעשית אב"מ לאחר שהותרה, היינו דע"כ צ"ל דרגע אחד הותרה הא"א של הב"ט דכל זמן שלא הותרה הרי אין עלי' זיקת הראשון משום שכבר נאסרה ע"י ביאת ב"ט ורק אם נתפוס שהותרה הא"א של הב"ט שוב חוזרת לזיקת הראשון ג"כ ונעשה אז עלי' זיקת ב"י ע"כ מקרי דהערוה נעשה לאחר מיתה דאין פוטרת צרתה, ול"ד לכל אב"מ שפוטרת צרתה כמו בקדושי חוץ דשם כמו שצייר הרשב"א בגיטין פ"ב דמתו שניהם כאחת, הרי אמרי' דלא הותר כלל הא"א של שניהם משום דיש עלי' זיקת ב"י, וע"כ פוטרת צרתה משום דהא"א לא הותר כלל, אבל הכא ע"כ צ"ל דהותרה רגע אחד דאל"כ לא הוי אב"מ כנ"ל

ח) ואולם עדיין קשה דמ"ט צריכה היא עצמה חליצה, דהרי היא אב"מ מה"ת, ואולי י"ל כיון דרבנן הפקיעו דביאת ב"ט יהי' רק כמאמר ולא יפטור ע"י ביאתו לחוד, וע"כ לא נוכל לפוטרה משום אב"מ מה"ת, דהרי הפקיעו שלא יהי' כקנין מה"ת, והוי רק אב"מ מדרבנן דצריכה חליצה, והנה טרחנו לישב חידושו של העונג יו"ט מפני שעפ"י חידושי יתישב דברי הרמב"ם (בפ"א מיבום ה' יז) וכן היבמה הקטנה אם רצה היבם לייבם אותה מייבם אבל אינה חולצת עד שתגדיל ותבדק ואפילו לא נבעלה אחר י"ב שנה אינה חולצת עד שתבדק ונמצאו בה סימנים, וזה תמוה מאוד דהרי בקטנה מהני היבום כדתנן ואם בא עלי' יבם קנה. ולא מצינו שיעשו ביאת קטנה כמאמר, וכבר תמה ע"ז באו"ש, ונדחק טובא בכונתו ע"ש, ולחידושו של העונג יו"ט הי' א"ש דאף שקנאה מה"ת בכ"ז לא מפטרא לשוק בלא חליצה ואולי דאף אם יבעול אח"כ משתגדיל לא מהני דעיקר היבום הפוטרה הוא רק כשקונה אותה ע"י היבום, אבל בקטנה דכבר קנה אותה ובכ"ז לא נפטרה, שוב לא מועיל היבום אח"כ ואף דלב"ש דמאמת קונה מה"ת מ"מ מהני היבום אח"כ, י"ל דלב"ש כן הוא סדר המצוה לכתחלה לקדש והדר בעיל וכמ"ש (בסימן הקודם אות א') ולהכי כתב הרמב"ם דאפילו נבעלה אחר י"ב בעי חליצה, ומשמע דאף אם יתברר דהי' לה שערות כשנבעלה לא מהני היבום, אולם זה נסתר ממ"ש הרמב"ם (פ"ה הכ"א) בביאת ב"ט דאם בא עלי' כשהגדיל סגי בגט, אף דהרמב"ם ס"ל ג"כ כרש"י דב"ט קנה מה"ת ובכ"ז מהני אח"כ היבום, וע"כ צ"ל דמ"ש הרמב"ם דאף כשנבעלה לאחר י"ב חולצת, היינו כשלא נבדקה אז, או כמ"ש האו"ש דמשמע מהמ"מ דגרם במקום שנבעלה שנחלצה לאחר י"ב אינה חליצה עד שתבדק, אבל עכ"פ הא דלא מועיל היבום בקטנותה יש סיוע גדולה לחידושו של העונג יו"ט

ט) ולכאורה י"ל באופן אחר הא דראשונה צריכה חליצה לפי העונג יו"ט דהא דזיקת ב"י פוטר היינו דרחמנא גלי דבכה"ג לא פקע איסור א"א, דאי נימא דהיא גופא פטורה גם בלא ערות אשת אח א"כ איך פוטרת צרתה דהרי דמיא לצרת אילונית דמקרי צרת ערוה שלא במקום מצוה, והיינו דכיון דהיא עצמה פטורה בלא דין ערוה א"פ צרתה דרק היכא דהיא עצמה נפטרה ג"כ משום ערוה פוטרת צרתה, אבל כשהיא נפטרת בל"ז א"פ צרתה, וא"כ גם באב"מ מ"ט פוטרת צרתה, וע"כ דגם היא עצמה דפטורה היינו משום ערות