אמרי משה נח

בער"פ וראה קרי דאמרי' הואיל ואישתרי, ואיך מדמי להך דראה קרי דהוי חד איסור ולא איתוסף שום איסור יותר ע"י טומאת קרי מטומאת מצורע לחוד, אבל בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי הרי איתוסף לאו אחר דאחות אשה, והנלע"ד דהרי יש להסתפק בהך דמצורע שהותר בשמיני להכניס ידיו לעזרה, וכן בפסח שבא בטומאה אם חל ההיתר תיכף בחצות וכן במצורע תיכף בתחלת יום השמיני, וא"צ לדון על כל רגע שצריך להקריב או שצריך להכניס ידיו לעזרה לומר שאז הותר, רק דהזמן שראוי לזה הוא שהיתר, או דההיתר הוא בכל רגע שצריך להקריב או בשעה שמכניס ידיו אז הוא שעת ההיתר, וכן ביבום אי ההיתר הוא תיכף בשעת נפילתה, או דההיתר הוא בשעת היבום, וע"ז הוא דמביא הגמ' מהך דמצורע דהרי חזינן דהיכא דראה קרי בליל שמיני אסור להכניס ידיו לעזרה וכן לענין פסח אם היו זבים מקודם ער"פ והיו טמאי מתים אסורים בפסח, והיכא דראה קרי ביום שמיני מותר, והיינו ע"כ משום דהזמן שראוי לכנוס הוא המתיר, דאם צריך לדון ההיתר על רגע שצריך להכניס ידיו, א"כ גם בראה קרי ביום שמיני לא הי' מותר כמו בראה בלילה, וכן לענין פסח זמן החצות הוא הגורם היתר וע"כ אמרי' הואיל ואישתרי וזה הוא דמביא הגמ' ביבמות דגם גבי יבום אמרי' הואיל ואישתרי דג"כ משעת הנפילה הותרה, ולא בשעת היבום, ואין זה סתירה למש"ל דלהס"ד ל"א דהנפילה מתרת, היינו שנימא דהנפילה מתרת גם בלא קיום מצות יבום, זה ל"א להס"ד, דא"כ לא הוי שייך הואיל ואישתרי, אבל לצורך קיום מצות יבום שפיר אמרי' דמשעת הנפילה הותרה ושייך הואיל ואישתרי בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי, ול"ק דהרי הכא שני לאוין מיוחדים, דהא הגמ' ר"ל בתחלה סד"א ניליף מאשת אח מה א"א שריא, ה"נ שריא ורק דדחי מי דמי התם חד איסורא הכא תרי איסורא, וע"ז שפיר מתרץ דאמרי' הואיל ואישתרי בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי, וכבר הותרה הא"א תיכף בשעת נפילה ואח"כ כשנשא החי אין אנו דנין כתרי איסורים רק כחד איסורא דאשת אח כבר הותרה

סימן ו' בביאת מעוברת דל"ש ביאה אי צריך גט מה"ת. ובדין יבמה קטנה אי סגי לה בגיטא וא"צ חליצה. א) והנה אחרי שנתבאר בסימן הקודם דהנפילה מתרת, יש לחקור בביאת מעוברת דל"ש ביאה ולא מקיים המצוה, מ"מ י"ל דקנה בביאתו בתורת קידושין דעלמא, כיון דאיסור א"א ליכא גם בלא קיום המצוה, והנה שם בבריתא תנא משום ר"א אמרו יוציא בגט, ומבואר להדיא דצריך גט, ואף דלא קי"ל כר"א, היינו לענין שאין מחויב לגרשה, אבל אם ירצה לפוטרה צריכה חליצה, לפי"מ דקי"ל דל"ש ביאה וגם גט צריכה, וכן מבואר להדיא בטוש"ע ועיין רש"י שם וברש"א וכבר הקדימו בתוי", דלר"ל צריכה חליצה וגט, ולכאורה משמע דצריכה גט מה"ת והיינו כמש"ל, דכיון דמותרת לו תפסי בה קידושין כאשה דעלמא, אך לענ"ד יש להוכיח דאינו כן, דשם בסוגיא מייתי ברייתא דהכונס יבמתו ונמצאת מעוברת לא תנשא צרתה ואמרי' שם דלר"ל לא תנשא שמא יהא הולד ב"ק וביאת מעוברת ל"ש ביאה, ואי נימא דקנה מה"ת כקידושין דעלמא אמאי לא תנשא צרתה, הא כתבו התוס' (בדף כ"ט) ד"ה אלא לדחות בצרה, דצרה היינו שעמה מבית אחד, ואף דלב"ש מאמר אינו קונה קנין גמור והיא עצמה אינה נפטרת במאמר וצריכה חליצה, דמאמר אינו כיבום, מ"מ צרתה מיפטר, ומשום דמאמר כקידושין, וכיון דהתחיל לעשות הקנין בזו קרינן בצרה כיון שלא בנה שוב לא יבנה ע"ש. וא"כ ה"נ בביאת מעוברת כיון דעכ"פ הוי כקידושין מדצריכה גט מה"ת, א"כ אף דהיא עצמה לא נפטרה מ"מ צרתה תפטר משום לא יבנה וכמו במאמר לב"ש, ואולי יש לדחות דמאמר לב"ש אף דלא קנה קנין גמור לפטור ע"י, אבל מ"מ הוא מעין יבום וכמו דאמרי' לדידן דמאמר עלוי זיקה קא רמי וכן לב"ש מה"ת הוא, אבל הכא במעוברת דהוי רק כקידושין דעלמא לא מקרי בצרה לא יבנה משום שקידש זו בקידושין דעלמא, ומ"מ זה דוחק וע"ש בדף נ"ב ע"ב דלרבנן מאמר ג"כ הוא כקידושין דעלמא, ולא שייך לזיקה

ב) ואשר ע"כ נראה דהא דצריך גט במעוברת היינו רק מדרבנן אבל מה"ת ל"צ גט, דאף דגם לר"ל ליכא איסור א"א ומשום דהנפילה מתרת, מ"מ לא תפסי קידושין בה, ומשום דביבמה ליכא רק קידושי יבום, והיינו היכא שמקיים המצוה דיבום באופן שפוטרה בביאתו לשוק בלא חליצה אבל במעוברת דל"ש ביאה, לא תפסי בה קידושי דעלמא כשם שאין כסף ושטר גומרין בה אף דליכא א"א וכנ"ל, ה"נ קידושי ביאה דמי בכה"ג לכסף ושטר, ורק מדרבנן צריכה גט מתרי טעמא, אי משום דכמו קידושי כסף הוי מאמר מדרבנן, ה"נ בביאה כה"ג, הוי כמאמר ובעי גט, אי לפי"מ דמבואר שם בסוגיא דגם לר"ל מדרבנן חליצת מעוברת שמה חליצה לחומרא לפוסלה מכהונה, ה"נ בביאה הוי ביאה לחומרא להצריכה גט

ג) ועפ"ז נראה בהא דפריך הגמ' (בדף כ') ואס"ד מה"ת ליבום לא רמיא אם בעלו אמאי קנו, ותמה בשעה"מ לפמ"ש המ"ל דחייבי עשה אף דאסור ליבם מ"מ ליכא איסור דא"א, א"כ למה לא יקנה כמו בח"ל דתפסי קידושין, ותירץ שם דהקושיא הוא מהא דמשמע מבריתא דפוטרת צרתה ע"י ביאת ח"ל וקונה ג"כ באונס ושוגג כדין יבמה, ואי מה"ת לא חזיא ליבום לא היתה פוטרת צרתה, וכן בביאת שוגג ל"מ, אבל תפסי בה קידושין ברצון כאשה דעלמא, ולפמ"ש ליתא לדבריו דביבמה ליתא קידושין דעלמא כדמוכח מביאת מעוברת דא"צ גט רק מדרבנן, ושוב ראיתי בא"מ שכתב ג"כ דביבמה ליכא קידושין דעלמא. ויתישב בזה ג"כ מה שהקשה בעונג יו"ט דמשכחת אשת ב' מתים מה"ת ביבום א"ע לפימ"ש האחרונים דהא דאם בעלו לא קנו היינו דלא מיפטרא מהזיקה ע"י יבום אבל לקנותה כאשה דעלמא שפיר דמי, א"כ משכחת אשב"מ ביבום א"ע דקנו ולא מיפטרא מזיקה של ראשון, ולפי הנ"ל לק"מ דכל דהיבום אינו מועיל להפקיע הזיקה ל"ק ג"כ, כמו בביאת מועברת כנ"ל

ד) והנה עוד כתב העונג יו"ט שם דמשכחת אב"מ בקטנה בת ג' דאף דקנאה מה"ת כמבואר במשנה דנדה והובא ביבמות (דף נ"ז) דאם בא עלי' יבם קנה בכ"ז לא סגי לה בגט לפוטרה מזיקתה ומשום דאינה ראוי' לילד, וכ"כ לענין קטן ב"ט דאף לשיטת רש"י דב"ט קונה מה"ת ורק נתמעט ממיתה בכ"ז לא סגי לה בגיטא, ומשום דאין מוליד, ואם מת היבם קטן או המיבם את הקטנה אזי הוי אב"מ מה"ת, ועיקר יסוד חידושו בנה על שני ראיות, היינו מלשון רש"י (בדף ס"א ע"ב) ד"ה ואינה חולצת, שכתב אבל מתייבמת ותגדל אצלו ותתקיים מצות יבום, והוא תמוה דהא גם בקטנותה קנאה, ומזה הוכיח דלא סגי לה בגט, ועוד הביא ראי' מקושיא החמורה של הגאון ר"ד דייטש שיתבאר להלן, עי"ש: