אמרי משה נז

כג) והנה אחרי הנתבאר דכ"ע ס"ל דהנפילה מתרת והיינו דהותר איסור דא"א אף בלא קיום המצוה דיבום, להתוס' כ"ז שהיא זקוקה ולהרמב"ם והרשב"א אף אחרי שנפקע הזיקה וכנ"ל יתישב בזה מה דהקשה הב"מ במשנה דאירס אלמנה ונתמנה להיות כ"ג יכנס, שומרת יבם שנפלה לפני כהן הדיוט ונתמנה להיות כ"ג אע"פ שעשה מאמר לא יכנוס, ואמאי לא אמרי' הואיל ואישתרי, אישתרי, כיון דבשעה שנפלה היתה מותרת והותר איסור דא"א ורק אח"כ שנתמנה לכ"ג אסורה משום אלמנה, וא"כ נימא הואיל ואישתרי, ע"ש שישב בדוחק, והנה אנכי הקשתי זה כמה, לפמ"ש המ"ל דבכל ח"ע ול"ת שנפלו ליבום אף שאסור לייבם מה"ת, מ"מ איסור א"א ליכא מדאיתרבי לחליצה, דא"כ קשה אמאי לא נימא בכל ח"ע הואיל ואישתרי, ואף דמבואר שם בסוגיא דל"א הואיל ואישתרי רק בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי, היינו משום דבנשא חי מקודם ל"ש הואיל ואישתרי, ומשום דאדרבה אמרי' להיפוך, דגם איסור א"א לא הותר, וכדתניא להדיא (בדף ל"ב) דחייב שתים, והואיל ואישתרי ל"ש רק היכא דאיסור הראשון הותר עכ"פ אבל הכא בח"ע כיון דאיסור א"א הותר עכ"פ אף דלא דחי עשה את ל"ת ועשה או עשה לחוד ובכ"ז הא"א הותרה וכמ"ש המ"ל, וא"כ נימא הואיל ואישתרי, ועכצ"ל דאחרי דמיבמתו ונתרבה דיש יבמה שעולה לחליצה אף שא"ע ליבום, היינו ח"ע וכמו שכ' התוס' שם ממילא ילפינן מזה דלא אמרי' הואיל ואישתרי להתיר היבום, וילפינן מזה גם להיכא דנתחדש האיסור לאחר הנפילה כמו בנתמנה להיות כ"ג דל"א הואיל ואישתרי, ומיושב קושית הב"מ

כד) ואולם לפמש"ל מתישב בפשיטות דהואיל ואישתרי ל"ש רק היכא שהותר הך איסורא משום קיום המצוה הותר נמי איסור השני משום קיום המצוה. אבל הכא ביבום שהוכחנו דהותר איסור א"א גם בלא. קיום המצוה כמו ביבם קטן ומעוברת. וא"כ איך שייך להתיר משום הואיל ואשתרי גם איסור ח"ע, דהרי זה ודאי דא"א להתיר איסור השני דת"ע בלא קיום המצוה, וא"כ איך נימא הואיל ואישתרי א"א, דהרי א"א הותר לגמרי גם בלא קיום המצוה, וזה א"א להתיר בח"ע כמו ביבם קטן ומעוברת, וכיון דא"א הותר לגמרי ל"ש הואיל ואשתרי והא דאמרי' בסוגיא דעלי' הואיל ואשתרי, היינו לפמש"ל (אות כ"א) דבס"ד שם דעדל"ת שיב"כ הוי אמרי' אז דיבום ג"כ הוא מצד דחית העשה את ל"ת דא"א, ומש"ה הקשו התוס' שם דנילף מיבם גופא דעדל"ת, דבס"ד לא היינו אומרים דהנפילה מתרת וכנ"ל והתוס' שם כתבו דהא דאמר סד"א תיתי במה מצינו מא"א לאו לבכל דוכתי' אלא דוקא אחות אשה כדמסיק טעמא הואיל ואישתרי והיינו דנהי דבכ"ד ליכא למילף דעדל"ת שיב"כ משום דשאני א"א דמצותו בכך, אבל לענין יבום גופא הו"א דדחי אף אחות אשה אף דהוי תרי איסורא משום הואיל ואשתרי, והכל קאי אי התירא דא"א ביבום משום קיום המצוה, ואז שייך הואיל ואשתרי, אבל לפי המסקנא דהנפילה מתרת איסורא דא"א כדמוכח מיבם קטן, ל"ש כלל הואיל ואשתרי, והגע בעצמך להרשב"א הנ"ל דגם היכא דליכא זיקה כלל כמו ביבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דמותרת להרשב"א כאשה דעלמא, וא"כ איך שייך לומר הואיל ואשתרי, ועכצ"ל כמש"ל דבס"ד לא היינו אומרים דהנפילה מתרת, ולאחר דכתוב עלי' דלא אמרי' הואיל ואשתרי, י"ל דבאמת הוא מה"ט, דל"ש הואיל ואשתרי ומשום דהנפילה מתרת ואולי אפ"ל בזה גם קושית התוס' בד"ה רבא דס"ל דידעינן בל"ז דהנפילה מתרת מהא דמותר יבם קטן לבא על יבמתו וכנ"ל וע"כ ל"ש הכא הואיל ואישתרי

כה) הטו"א הקשה בהא דאמרי' ולאחותו מה ת"ל הרי שהי' כהן ונזיר וכו' לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה ופירש"י משום דלגופא לא אצטריך דהשתא נזיר לחוד א"מ כ"ש כשהוא כהן ונזיר והקשה דשפיר איצטריך לגופא דא"מ לקרובים דסד"א הואיל ואישתרי וכגון שנעשה נזיר אחר שמת לו קרוב הו"א כיון שהותר לו איסור כהונה ישתרי גם נזירות

והנלע"ד דלכאורה אין התחלה לקושיתו ולומר הכא הואיל ואישתרי אחרי דמצינו להדיא דנזיר לחוד אסור לטמאות לקרובים, ואיך אפשר שכשיהי' ג"כ כהן ישתרי יותר, ואין דומה להך דיבמות דאיצטריך עלי' היכא דנשא מת ומת דסד"א הואיל ואישתרי דשם לא מצינו דערוה של שאר עריות לחוד בלי ערות א"א שתהי' אסורה דתמיד היא ביחד עם א"א, וע"כ אף דכשנשא חי ואח"כ מת אסורה דל"ש הואיל ואשתרי, דהרי יש כאן שני איסורים הערוה וא"א, וע"ז אמרי' דכנשא מת ומת סד"א הואיל ואישתרי. והיינו דהרי השתא י"ל שיותר הערוה ג"כ דלא מצינו התנגדות שהערוה לחוד אסורה במקום מצוה דיבום, ורק משום דבלא הואיל היינו אומרים דין עשה דוחה ל"ת שי"כ וע"ז מהני הואיל ואישתרי לומר דכיון דחזינן דהך מצוה דיבום כבר התיר אסור כרת דא"א וע"כ י"ל דהך מצוה יתיר ג"כ איסור ערוה אחרת, אבל בנזיר שמצינו להדיא דהך מצוה עצמה של טומאת קרובים לא הותר לנזיר לחוד מהכ"ת נימא דכשהוא גם כהן יהי' קיל יותר, ותמוהין דברי הטו"א לכאורה, ואולם עיקר קושיתו נראה דסמיך על סוגיא דזבחים (דף ל"ב) דט"מ ונעשו זבים אמרי' הואיל ואישתרי, והרי גם בזה מצינו דזבין לחוד לא אישתרי משום הך מצוה דפסח גופא ובכ"ז אמרי' הואיל ואישתרי

כו) ואולם גם מזה ל"ק לענ"ד דנהי דמצינו דזבים לחוד לא הותרה לעשות פסח בטומאה, היינו רק שיותר בשבילם לחוד להקריב בטומאה, אבל כשהם טמאי מתים מקודם וכבר הותר הלאו דטומאה אצלם והם עושים בטומאה בל"ז, ובכה"ג דפסח הבאה כבר בטומאה לא מצינו איסור על זבים שיאסרו להקריב בטומאה, דהרי חד לאו הוא דטמא אסור להקריב קדשים ואין בזה תוספת איסור, אם הוא רק טמא מת לחוד, או שיש בו גם טומאת זיבה, וכיון דחד לאו הוא וכבר הותר הלאו דטומאה וע"כ אמרי' הואיל ואישתרי ט"מ אישתרי גם טומאת זיבה, דאין סתירה ממה דזבים לחוד אסורים בפסח ולא הותר משום מצות הפסח טומאת זיבה, דהיינו רק להתיר משום הך טומאה לא התירה התורה, אבל כשכבר הותר הלאו דטומאה משום טומאת מת שנימא דכשנעשו זבים יעכב שלא לדחות זה הלאו עצמו, זה לא מצינו, וע"כ אמרי' הואיל ואישתרי אישתרי, אבל בכהן ונזיר שהם שני לאוין מיוחדים, ומצינו דלאו דנזיר לא הותר בשביל מצות טומאת קרובים, וא"כ גם בכהן שנעשה נזיר מהכ"ת נימא דמשום שהותר לאו דכהונה יותר הלאו דנזיר, דהרי מצינו סתירה מכל נזיר לחוד שאסור לטמא לקרובים, וחזינן דלאו דנזיר לא הותרה משום טומאת קרובים, ומשום שהוא כהן לא גרע מנזיר לחוד כנ"ל

כז) ובאמת יש להבין הגמ' ביבמות דקאמר סד"א הואיל ואשתרי, ומביא מהך דמצורע שחל שמיני שלו