אמרי משה נו

ומחזירה, וע"כ דהיבום מפקיע הא"א ממנו ונעשית כאשתו לכ"ד כן מפקיע מכל האחין הא"א של הראשון, וכמ"ש התוס' (בדף כ"א) ד"ה האי, אבל להרמב"ם הנ"ל קשה דהרי ס"ל דהנפילה מתרת הא"א גם לאחר חליצה והא דלר"ל האחין בכרת אחר החליצה ע"כ כמש"ל (אות ז') עפ"י הירושלמי דנתבררה דהיתה זקוקה רק להחולץ, וא"כ גם ביבום נתברר דהיתה זקוקה רק להמיבם וא"כ איך היבום מפקיע הא"א מכל האחין, דהרי חזינן לרבנן דר"ש דגם ביבם ואח"כ נולד אסור, וחזינן דלהאח הנולד אין היבום מפקיע הא"א של הראשון, ומשום דלא היתה זקוקה לו בנפילה הראשונה וע"כ אין היבום מפקיע לגבי' א"א של הראשון, וא"כ גם משאר האחין איך מפקיע כיון דנתברר ע"י היבום שרק להמיבם היתה זקוקה והוי כמו להנולדים אח"כ דאין היבום מפקיע. ואף לר"ש דס"ל דהיבום מפקיע גם מהנולדים איסור א"א וכמ"ש התוס' (דף כ"א), זה רק בבא ומצאה בהיתר היינו ביבום וא"כ נולד. ואף לר' אושעי' דמתיר אף בנולד ואח"כ יבם היינו משום דזיקה ככנוסה והוי ג"כ כמצאה בהיתר משום הזיקה דהוי ככנוסה

יט) ובאמת לא אבין פשטות הדברים כיון דלר"ש כתבו התוס' דכמו דמפקיע איסור דא"א לגבי' דידי' ה"נ מפקיע לגבי אחיו הנולד, א"כ למה דוקא כשבא ומצאה בהיתר, וביותר תמוה לי דהרי לר' אושעי' מתיר ר"ש גם בלא יבום כלל וכדאמרי' (בדף י"ח ע"ב) א"נ בתרי ולא ייבם ולא מית, דאילו מת אף בלא יבום כלל מתיר ר"ש משום דזיקה ככנוסה וכמבואר ברש"י שם, ובזיקה מה שייך דמפקיע הא"א, וגם תמוה דהרי (בדף י) מתבאר דגם לאחר חליצה כשקדשה החולץ ואח"כ נולד האח מתיר ר"ש ובזה הרי ל"ש כלל דהקדושין של החולץ מפקיע הא"א של הראשון, וחזינן דעיקר טעמא של ר"ש הוא משום שלא מצא הנולד בזיקה הראשונה שלא הי' בעולמו דכבר החליצה הפקיע הזיקה, ובאמת צריך להבין דא"כ אף בנולד קודם שקידש ישתרי לר"ש ומדברי רש"י ותוס' שם מתבאר דדוקא שנולד אחר שקידש החולץ שרי לר"ש, ומשום שמצאה כשנולד בהיתר תחת אחיו שהוא בעולמו, ומה טעם יש בדבר להתיר לר"ל להאח שנולד יותר מהילודים מכבר דלר"ל האחין בכרת אחר החליצה משום דכבר נפקע הזיקה חוזר האיסור דא"א, או לפמ"ש להרמב"ם דנתברר דרק לו היתה זקוקה, וא"כ מאי עדיפותא להאח שנולד אח"כ משום שמצאה בהיתר ובגמ' (י"ט ע"ב) פריך מ"ט דרבנן ופרש"י דאסרי בויבם ואח"כ נולד הרי לא עמדה ע"ז בזיקת א"א שלה"ב מעולם, ומשמע דזה סברא פשוטה להתיר, ואינו מובן לענ"ד הסברא בזה וצ"ע וביאור רחב, ועוד ק"ל במה דמתיר ר' אושעיא אף בלא ייבם ומת כנ"ל והרי בזה נולד בזיקה הראשונה, דאף דזיקה ככנוסה, בכ"ז במאי נפקע זיקה הראשונה, וזה יתבאר אי"ה בסימנים הבאים

כ) עוד קשה לי במה שהקשו התוס' (בדף ג'.) דאמאי לא יליף דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מיבום דדוחה ל"ת דאשת את, ותמוה, דהרי גם בלאו קיום המצוה הנפילה לחוד מתרת כמו ביבם קטן דאינו מקיים המצוה ובכ"ז אמרינן דתגדלנו, וא"כ איך נילף מזה דעשה דוחה ל"ת הא גם בלאו קיום המצוה מותרת, ובשלמא מהא דדרשינן מולקחה לו לאשה שמגרשה בגט ומחזירה, וכן מהא דמותר גם הביאה שני' ל"ק כ"כ על התוס' הנ"ל, דלעולם עיקר הדחי' ביבום הוא משום עדל"ת, ורק אחרי שכבר נתקיים המצוה משום הדחי' הותרה אח"כ איסור דא"א לגמרי מגזה"כ דולקחה דאח"כ נעשית כאשתו לכ"ד, ולהכי הותרה גם הביאה שני' וכן לגרשה ולהחזירה, ולעולם דהתחלת קיום המצוה דהיינו הביאה ראשונה היא משום עדל"ת, אבל מהא דמותר ביבם קטן קודם קיום המצוה, וע"כ דהנפילה מתרת א"כ איך נילף דעדל"ת ומה ס"ד דהתוס' בקושיתם, וגם בתירוצם א"א לכוין כן. וביותר קשה להרשב"א דס"ל דהנפילה מתרת גם בליכא זיקה אח"כ, ובכ"ז הקשה ג"כ כקושית התוס' דנילף עדל"ת שיב"כ מיבום גופא, והרי כיון דהנפילה מתרת גם בליכא זיקה כלל, א"כ אין התחלה לקושיתו

כא) והנראה בזה דלפי הס"ד דעדל"ת שיב"כ, אז הוי אמרי' דיבום ג"כ הוא מדין עדל"ת, ואז לא היינו אומרים כלל דהנפילה מתרת, ואף דע"כ גם ביאה שני' הותרה, מ"מ עיקר התחלת ההיתר הוא מדין עדל"ת, ואח"כ הוא מצד דנעשית כאשתו לכ"ד ע"י הלקיחה מגזה"כ דלאשה, ולהכי הקשו שפיר דלהס"ד דעדל"ת שיב"כ דאז ל"א דהנפילה מתרת, א"כ נילף מיבום גופא, דמהכ"ת נימא דהנפילה מתרת להס"ד כיון די"ל דהוא מדין דחי' כמו בכ"ד דעדל"ת שיב"כ, אבל להמסקנא דאין עדל"ת שיב"כ א"א לומר ביבום מדין דחית עשה, ולכן ע"כ מוכרחים לומר דליכא כלל כרת ומשום דהנפילה מתרת

כב) ועפ"ז אפשר לישב דברי הא"מ שכתב לתרץ קושית התוס' (בדף ט') דלר"ע נימא דח"ל מתיבמת משום עדל"ת, ותירץ עפ"י שיטת רש"י דכל דלת"ק פקעי גם אח"כ, וא"כ אי נימא עדל"ת שריא רק ביאה ראשונה, ואח"כ יופקע הקדושין ואשה לשעה לא אשכחן. ע"ש, והשגתי ע"ז בילדותי מסוגיא דעלי' דאצטריך עלי' משום דס"ד דעדל"ת שיב"כ וג"כ יקשה דהוי אשה לשעה, וכבר מפורסם השגה זו, וכמדומה שכבר כתובה ג"כ באחרונים, האומנם כי לכאורה קשה זה גם על תירוץ הראשונים על קושית התוס' הנ"ל דפשיטא לגמרא דכל דלא תפסי קדושין לא תפיס ג"כ זיקה היינו דהזיקה גופא הוא כמו קנין וכל דלת"ק ל"ת ג"כ זיקה, וג"כ קשה מסוגיא דעלי', אך מחידושי הרמב"ן מתבאר דסברא זו ידעינן אחר דכתוב עלי' דערוה פטורה, היינו מה"ט דלא תפיס זיקה במקום דלת"ק, ומזה ידעינן גם לר"ע בח"ל, אבל על תירוץ הא"מ אאפל"כ]. ולהנ"ל יתישב דלפי הס"ד דכל דין יבום הוא משום עדל"ת, ובכ"ז גלי רחמנא דנעשית כאשתו לכ"ד שמגרשה בגט ומחזירה ולביאה שני' כתבו התוס' דל"צ קרא, וא"כ חזינן דאף משום עדל"ת שריא גם הביאה שני' וע"כ הו"א גם באחות אשה שריא הביאה שני' דנעשית כאשתו לכ"ד ע"י היבום, וזה הי' עיכוב ביבום דצריכה להיות כאשתו לכ"ד, וע"כ הו"א דאחות אשה מתיבמת, ולא הוי אשה לשעה, אבל להמסקנא דאין עדל"ת שיב"כ והא"א הותרה לגמרי גם ביבם קטן וע"כ במקום דעדל"ת שריא רק הביאה הראשונה, והוי' אשה לשעה. ושמעתי בשם אחד מחכמי זמנינו בישוב הח"מ הנ"ל דבאחות אשה כיון דע"י היבום נקנית לי' וב' האחיות נעשו עליו ערוה, אמרינן להיפך דנפקע קידושי אשתו הקודמת והיבמה נשארה קנוי' לעולם, ואם כי זה עצה מחוכמת אבל לענ"ד דלא יועיל כלל גם אם נפקיע קידושי אשתו הקודמת דבכ"ז היבמה תשאר ערוה דכמו דאחות גרושתו אסורה אף שכעת אינה אשתו רק משום שהיתה אשתו פעם אחת, וגם הכא כשיופקע קידושי אשתו משום שנעשית ערוה בכ"ז הרי רק מכאן ולהבא נפקע אבל עד עכשיו היתה אשתו, ואסורה עליו אחותה היבמה ויופקע ג"כ מהיבמה הקדושין: