אמרי משה נה

כמו במת יבמיך דמקודשת להירושלמי, ואם כן מאי טעמא ליכא בה איסור אשת אח, ואיך אפשר שתהי' מותרת לאחיו לאחר שהותרה כיון דנתברר שלא היתה זקוקה כלל, וע"כ צ"ל דהא דחוזרת להתירה היינו שחוזרת לזיקתה לחליצה ויבום. ואף כי הגמ' דילן חולק על הירושלמי הזה וכנ"ל, מ"מ כיון דלהירושלמי מוכת דלמ"ד דחוזרת להתירה היינו שחוזרת לזיקתה, ולא אמרי' דאין זה דרכי נועם משום שכבר נפטרה פעם אחת, א"כ מנ"ל להרשב"א דהבבלי פליג ע"ז, אם לא דנדחוק להרשב"א דטעמא דמ"ד דס"ל דאסורה עולמית, היינו דס"ל כהירושלמי דכל דלא הגיעה הזיקה לתכליתה נתברר שלא היתה זקוקה ולא הותרה מעולם, ומה"ט ס"ל דאסורה עולמית, ומאן דס"ל דחוזרת להתירה לא ס"ל כהירושלמי ופליגי בזה גופא, והירושלמי דקידושין הנ"ל קאי למ"ד דאסורה עולמית, וצ"ע

יד) ויש לעורר על הך דהנפילה מתרת מהא דאמרינן בדף נ"ב אם בעל בלא מאמר קנה והתניא לוקה וכו' ועיין בתוס' שם דמה ס"ד דלקי והרשב"א שם כתב דס"ד דמאמר מה"ת, או דאף דמאמר אינו גומר מה"ת אבל עכ"פ צריך מה"ת לקנות מקודם ע"י מאמר ומש"ה ס"ד דאם בעל בלא מאמר דלא עשה כתיקונה לקי, ואי נימא דהנפילה מתרת מה נפ"מ אם עשה המצוה שלא כתיקונה, ואיך אפשר שילקה מה"ת, ובדרך רחוק קצת הי' נלע"ד לפרש הס"ד דלקי מה"ת עפ"י הירושלמי ריש יבמות דר"ל דטעמא דאבא שאול דלשם נוי, הולד ממזר, משום דס"ל כר"ע דמיבמה לשוק הוי ממזר, והיינו דס"ל דגם להאחים גופא אם אינם עושים כתיקון המצוה יש בהם איסור דיבמה לשוק, וה"נ לפי הס"ד דעיקר המצוה שיקדש ויבעול אם בעל בלא מאמר כפוגע ביבמה לשוק, ובזה ניחא מה דפריך מהא דלקי אמאי דקאמר שם דבעל בלא מאמר קנה לכאורה אינו מובן דאטו משום דלקי לא יקנה בדיעבד ולפי הנ"ל א"ש משום דס"ל דהוי יבמה לשוק ואין קדושין תופסין וצ"ע. טו) עוד ק"ל מהא דפריך בדף קי"א על הך דיבם קטן שבא על יבמה גדולה תגדלנו ופריך איקרי כאן להקים לאחיו שם והאי לאו בר הכי הוא ומאי קושיא כיון דהנפילה מתרת, שפיר מותר אף דלא מקיים המצוה, וא"ל דק"ל היכא דליכא רק הך יבם קטן נימא דליכא זיקה כלל כיון דלאו בר הקמת שם הוא, ולא שייך דהנפילה מתרת כיון דאינה זקוקה עתה כלל, דא"כ מה מתרץ רבא מי איכא מידי וכו', וע"כ דזה פשיטא לי' דזקוקה לי' לכשיגדיל, וא"כ מה הקשה דיאסר לבא עלי' כשהוא קטן והרי כיון דזקוקה לי' הרי הנפילה מתרת, גם בלא קיום המצוה, ואולי י"ל דקשה לי' דנימא באמת דבשעת הנפילה שהוא קטן ליכא עדיין זיקה, וע"כ יהי' אסור לבא עלי' כיון דעתה עדיין ליכא זיקה, ורק אחר כשיגדיל תהי' זקוקה. וע"ז הוא דמשני רבא דזה א"א דמי איכא מידי דהשתא אסירי ואח"כ שריא, והא אר"י א"ר כל יבמה שאין אני קורא בשעת נפילה יי"ע ההכא"א שיל"ב. היינו דכל דבשעת נפילה ליכא זיקה שוב א"א להיות מותרת אח"כ, וע"כ גם ביבם קטן ע"כ דבשעת נפילה היא זקוקה, וע"כ ממילא דמותר לבא עלי' ומושם דהנפילה מתרת, אבל אינו משמע כן בסוגיא שם, וביותר מבואר כן בתוס' ריש מכילתין בד"ה ואחות אשתו דמתבאר שם דזה פשיטא לי' טובא דזקוקה בעוד שהוא קטן. והדרא הקושיא לדוכתי' דא"כ מהי הקשה דלאסר יבם קטן לבא על יבמה גדולה, והרי הנפילה מתרת אף בלא קיום המצוה, ואולי דמזה הוא דילפינן באמת דהנפילה מתרת מדמותר ליבם קטן לבא על יבמתו לאביי מקרא ולרבא מסברא ע"ש ברש"א דלהתוס' דביתת ב"ט ל"ק מה"ת הא דמרבינן מיבמה יבא עלי' כל דהו, היינו שמותר לבא עלי', והיינו משום דהנפילה מתרת, ומזה ילפינן בכ"ד דהנפילה מתרת ואולם ק"ל לפמש"ל (באות ב') דלאב"ש לא אמרינן דהנפילה מתרת דאל"כ גם לשם נוי ואישות הוי שרי. וא"כ יקשה לדידי' איך מותר יבם קטן על יבמתו, וא"ל דבאמת ס"ל דאסור א"כ יקשה מי איכא מידי דהשתא אסירא ואח"כ שריא, ועיין בנ"ב סי' נ"ד אבל לח נחית לקושיתנו

טז) וקשה לי עוד לשיטת הרמב"ם דהנפילה לחוד מתיר גם בליכא זיקה אח"כ כמו אחר חליצה כנ"ל א"כ ל"ל קרא דולקחה לו לאשה דהרי היא כאשתו לכ"ד שמגרשה בגט ומחזירה כדאמרינן (בדף ל"ט דסד"א מצוה דרמיא עלי' רחמנא עבדה השתא תיקום עלי' באיסור א"א, והרי להרמב"ם גם לאחר חליצה דליכא זיקה בכ"ז מסברא ידעינן דאינו חייב כרת. וא"כ גם ביבום איך ס"ד דתיקום עלי' לאחר קיום המצוה באיסור א"א, הרי הנפיל' לחוד מתרת, ואולי י"ל דמזה גופא ידעינן דהנפילה מתרת, מדשריא לי' רחמנא להחזירה לאחר גירושין ידעינן מזה דלאו דוקא לצורך קיום המצוה הותרה האשת אח, ומזה ידעינן נמי דאף לאחר חליצה ליכא כרת, וקצת קשה לפ"ז לשון הגמרא כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכ"ד, דמשמע דלאו משום דהנפילה מתרת. רק משום דנעשית כאשתו לכ"ד הוא דשרי להחזירה, והרי להרמב"ם גם לאחר חליצה הותרה הא"א ועיין בדף כ' דילפינן ג"כ מהך דנעשית כאשתו לכ"ד דהיבום פוטרה לשוק וסגי לה בגיטא וא"צ חליצה אחר היבום, וע"ש בתוס' ד"ה האי איסורא דאית לי' התירא דפקע איסור דא"א דיוכל להחזירה אחר שגירשה דמתבאר דרק ע"י היבום נפקע הא"א משום דנעשית כאשתו לכ"ד ולהתוס' א"ש דאף דהנפילה מתרת כמו ביבם קטן כנ"ל היינו כל זמן שיש זיקה מותרת גם בלא קיום המצוה, אבל אחר שנסתלק הזיקה חוזר איסור דא"א וכמו לאחר חליצה דצריך קרא לאינתוקי, וע"כ גם אחר היבום דנסתלק הזיקה הו"א דאחר שגירשה חוזר האיסור דא"א אבל להרמב"ם דגם לאחר חליצה ליכא קרא לאינתוקי ומסברא ליכא איסור א"א א"כ מהכ"ת הו"א דאחר שגירשה יהיה כרת: יח) והנה בירושלמי פ"ק גבי פלוגתא דר"י ור"ל הקשה לר"ל דס"ל דהוא אינו חייב על החלוצה כרת והאחין חייבים כרת. כמה דתימר חלץ לה נאסרה לאחין וכן בא עליה נאסרה לאחין, ותני ר"ח מת שני יבם שלישי ואמר ר"י מה את סבר היא חליצה היא ביאה תאמר ביבום כיון שבא עלי' אשתו היא ע"ש. [וצ"ע מדוע לא הקשה הירושלמי עדיפא מכל צרת צרה דלא משכחת רק ע"י יבום שיבום אחיו הצרה ולר"ל הרי הצרה נעשית ערוה לכל האחין וכמו לאחר חליצה שנאסרה לכל האחין משום שנפקע הזיקה כן לאחר יבום נפקע הזיקה. וא"כ הרי אסורה הצ"צ לכל האחין, ואף בלא צרת ערוה היתה אסורה, ומשום דהצרה נעשית ערוה ע"י יבום של השני וכמו לאחר חליצה לר"ל. ואם כי י"ל דמשכחת צ"צ שלא ע"י יבום למ"ד נשואין הראשונים מפילים שגירש הערוה ואח"כ נשא אשה אחרת וכמ"ש בסימן (ז' אות ג') אבל הרי מפורש בכמה משניות דצרת צרה הוא ע"י יבום, ולמה הוצרך הירושלמי מדתני ר"). והנה הירושלמי מתרץ דיבום שאני מחליצה דיבום מפקיע הא"א מכל האחין משום שהיא אשתו, וכנראה דהכונה הוא דכיון דילפינן מולקחה דנעשית כאשתו לכל דבר שמגרשה בגט