אמרי משה נד

שנתברר שלא היתה זקוקה להם שפיר חייבין כרת, וע"ז קאמר ר"י דשליחותא קעביד היינו דהא דנפטרים הצרות ע"י חליצת האחת לא משום דנתברר דרק אחת היתה זקוקה, אלא משום דחליצת האחת היתה על כל הבית משום שליחותא וכן לגבי האחים, אבל לעולם דכולם היו זקוקות והנפילה היתה לכולם מסברא וע"כ ליכא כרת לכל האחים והצרות

ח) והנה ק"ל לשיטת הרמב"ם הנ"ל דהנפילה מתרת איסורא דא"א אף לאחר שנפקע הזיקה ע"י חליצה ולא משום גזה"כ דמנתק מכרת ללאו, א"כ מ"ט דר"א דס"ל (בדף מ"א) דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה אסורה עולמית וע"כ הטעם דאסורה עולמית אף לאחר שהותר איסורא דאחות אשה, היינו משום דבשעה שנאסרה חל ג"כ איסורא דאשת אח ולהכי ג"כ כשהותר אחות אשה שמתה אשתו, מ"מ איסור א"א לא פקע, אבל להרמב"ם דס"ל דגם בליכא זיקה כמו לאחר חליצה ליכא איסורא דא"א, דאף דהערוה מפקיע הזיקה מ"מ הא גם כשנעשית ערוה לאחר הנפילה, ג"כ נימא דליכא אז איסורא דא"א, דאף דהערוה מפקיע הזיקה מ"מ הא בשעת נפילה הותרה, וא"כ כשנאסרה משום ערוה ופקעה הזיקה מ"מ איסורא דא"א ליכא אז, כיון דהותרה פעם אחת, וא"כ אח"כ כשהותרה הערוה מ"ט אסורה עולמית וזה א"ל להרמב"ם דבאמת פליגי בזה, וטעמא דמאן דס"ל דאסורא עולמית, היינו משום דס"ל דלא הותר א"א רק כשיש זיקה, וע"כ כיון דכשנעשית ערוה ליכא זיקה חל אז איסור אשת אח, וע"כ ס"ל דאסורה עולמית, ומאן דס"ל דחוזרת להתירה היינו משום דס"ל דגם בליכא זיקה כיון שהותרה בנפילה שוב ליכא א"א, דא"כ קשה למ"ד דאסורה עולמית דיהי' כרת גם להחולץ עצמו אחר חליצה כיין דרמב"ם ס"ל דלא יבנה אסמכתא, וליכא קרא לאנתוקי ודוחק דיפלגו בזה אי הוי אסמכתא

ט) וצ"ל דהרמב"ם ס"ל דדוקא לאחר חליצה ליכא אשת אח, ומשום דעיקר הזיקה הוי ליבם או לחלוץ, ולהכי אף אחר החליצה ליכא איסור דא"א, דלצורך החליצה הרי נפקע הא"א מעיקרא וזה הוא תכלית הזיקה שיחלוץ או ייבם, אבל כשנעשית ערוה והזיקה נפקע משום ערוה דלא באה הזיקה לתכליתה חוזר וניעור האיסור דא"א, וע"כ ס"ל דאסורה עולמית, וכחילוק זה ועדיפא מיני' מצינו בירושלמי קידושין דדוקא לאחר שיחלוץ לך יבמיך אינה מקודשת אבל לאחר שימות יבמיך מקודשת. ומשום דכיון דמת היבם ולא הגיע הזיקה לתכליתה נתברר דלא היתה זקוקה למפרע וכמ"ש בנועם ירושלמי ובעמק יהושע ואף כי הגמ' דילן פליג ע"ז וכדאמרינן שומרת יבם שמתה אסור באמה, וכן בדף י"ח ע"ב יבומי תרוייהו לא דדלמא יש זיקה, ועוד בכ"ד, אולם כ"ז לא פליגי רק בהא דס"ל להירושלמי דנתברר למפרע שלא היתה זקוקה כלל, אבל על להבא שפיר יש לחלק דהא דהותר איסור דא"א היינו בהגיעה הזיקה לתכליתה דהיינו לאחר חליצה אבל בנעשית ערוה חל עלי' איסור דא"א ג"כ כיון דלא הגיעה הזיקה לתכליתה

י) ולכאורה אדרבה קשה לשיטת התוס' דכל דליכא זיקה חוזר איסור דא"א דמשום ה"ט צריך קרא דלא יבנה לנתק מכרת ללאו וכנ"ל א"כ קשה ממ"ד דיבמה שהותרה ונאסרה והותרה דחוזרת להתירה והכי הלכתא, וע"כ צ"ל לדידי' דגם בשעה שנאסרה ליכא א"א דאם איכא א"א היתה אסורה גם לאחר שהותרה, וצריך להבין להתוס' מ"ט באמת ליכא א"א, אחרי שנפקע הזיקה משום ערוה. ומוכת מזה כהרמב"ם דכיון דבשעת נפילה הותרה הותרה לעולם גם לאחר שנפקע הזיקה. וע"כ ס"ל דאח"כ שהותרה הערוה דאחות אשה מותרת דאיסור א"א לא הי' גם כשהיתה ערוה, ולמ"ד דאסרוה עולמית היינו כמש"ל דזה ל"ד לאחר חליצה שבא הזיקה לתכליתה וע"כ נפקע האשת אח, אבל אם נפקע הזיקה משום ערוה חוזר האיסר דא"א, ומ"ד דחזרה להתירה הראשון ס"ל דגם כשנפקע הזיקה משום ערוה ליכא א"א כמו לאחר חליצה, אבל התוס' דס"ל דגם לאחר חליצה מסברא הי' עלי' האיסור דא"א, לולי הגזה"כ דלא יבנה דמנתק מכרת ללאו, א"כ קשה מ"ט דמ"ד דחזרה להתירה הראשון דכשהיתה ערוה נפקע הזיקה וחל איסור דא"א, א"כ כשהותרה הערוה במה פקע האיסור דא"א

יא) והנראה דס"ל להך מ"ד דאף כשהיתה ערוה הי' עלי' איסור ארא מ"מ אח"כ כשהותרה הערוה נפקע ג"כ איסור א"א, ומשום דחוזרת לזיקתה והוי אז כנופלת מחדש ליבום ול"ש בזה כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו' דזה רק כשהיתה אסורה בשעת מיתה, דגזה"כ דכה"ג ליכא יבום, והרי היא כא"א שיש לה בנים, אבל כשהיתה מותרת בשעת מיתה וחל עלי' זיקת יבום שוב אף שנאסרה אח"כ וחל עלי' אז איסור דא"א מ"מ אח"כ כשהותרה חוזרת לזיקתה והותר תו האיסור דא"א, עוד י"ל דגם להתוס' ליכא איסור א"א בשעה שנאסרה, דדוקא לאחר חליצה ס"ל להתוס' דמסברא הי' בכרת, ומשום דלכתחילה הותרה הא"א רק עד החליצה, דזהו תכליתה, וכשנעשה בה תכליתה היתה חוזרת לאיסורה, אבל כשנעשית ערוה ועדיין לא הגיעה לתכליתה הרי היא בהתירה עדיין, ואף דליכא זיקה מ"מ אינו חייב משום אשת אח והיא סברא הפוכה ממשי"ל להרמב"ם, אך המחוור יותר דלהתוס' בשעה שנאסרה חייב גם משום א"א, ורק אח"כ כשהותרה נפקע גם הא"א וכמש"ל

יב) ויוצא לנו נפ"מ לדינא בין הרמב"ם להתוס' כשנעשית ערוה לאחר מיתה, אי חייב ג"כ אז משום א"א, דלהתוס' חייב ג"כ משום א"א כיון דליכא זיקה ולהרמב"ם פטור משום א"א, לפי"מ דקי"ל דיבמה שהותרה נאסרה חוזרת להתירה וכו', ואף די"ל דגם להך מ"ד ס"ל כהחילוק שכתבנו לעיל אליבא דמ"ד דאסורה עולמית, דעכצ"ל דס"ל דיש איסור א"א דל"ד לאחר חליצה ומשום דשם הגיעה הזיקה לתכליתה, ולפ"ז י"ל דגם מ"ד דס"ל דחוזרת להתירה ס"ל כן. ורק דפליגי אי אח""כ כשהותרה וחוזרת לזיקתה ונפקע גם הא"א וכמו שמוכרחים לומר כן להתוס', מ"מ יותר נראה דלהרמב"ם פליגי בזה גופא אי גם בשעה שנאסרה חייב משום א"א, וכן מוכרחים אנו לפרש לשיטת הרשב"א דגם כשחוזרת להתירה ליכא זיקה ומותרת כאשה דעלמא, ואי נימא דבשעה שנאסרה הי' חייב ג"כ משום א"א, א"כ אח"כ כשהותרה במאי נפקע האיסור דא"א כיון דאין חוזרת לזיקתה, ועכצ"ל דהרשב"א ס"ל כהרמב"ם הנ"ל דהנפילה מתרת איסור א"א לעולם אף בליכא זיקה וכמש"ל, ואף בשעה שנאסרה ליכא א"א כנ"ל וע"כ כשהותרה הערוה מותרת כאשה דעלמא

יג) אולם קשה לי מהירושלמי הנ"ל דלאחר שימות יבמיך מקודשת, ומשום דכיון דלא הגיעה הזיקה לתכליתה נתברר למפרע שלא היתה זקוקה, א"כ קשה מ"ט דמ"ד דחוזרת להתירה, דע"כ להרשב"א הנ"ל ליכא עלה איסור א"א, גם בשעה שנאסרה משום אחות אשה וכנ"ל, ואיך אפשר זאת, דכיון שלא הגיעה הזיקה לתכליתה דהרי משום ערוה נפקע הזיקה, ונתברר שלא היתה זקוקה כלל, ואילו קדשה אחר היתה מקודשת