אמרי משה נג

אירוסין ע"כ כתוב בשמו, וכנראה דכונתו דאם נימא דיתפסו קידושי כסף מה"ת שוב יפקע הזיקה ויהי' עלי' איסורא דא"א, דשוב א"א לקיים מצות יבום ע"י ביאה אחרי דכבר היא אשתו, ועיקר מצות יבום לקנותה ע"י היבום וזהו דכתב רש"י דאק"ת בא"א והתורה לא התירה ליעשות כאשה נכרית רק כסדר הפרשה וביאה הוא דכתוב בה, היינו דאם יתפסו הקדושין שוב יופקע הזיקה ויהי' א"א, ולפ"ז צ"ל הא דאמר שם עשה מאמר ובעל הרי זו כמצותה לימא מסייע לי' לר"ה דמצות יבמה מקדש והדר בעיל אימא אף זה כמצותה פשיטא סד"א כיון דאמר מר העושה מאמר ביבמתו פרחה הימנו זיקת יבמין וחלה עליו זיקת אירוסין אימא לאו מצוה קעביד קמ"ל, דמשמע דלפי האמת אינו כן, וגם משמע דלס"ד רק לא קיים המצוה אבל מ"מ קנה, היינו משום דלדידן מאמר הוא רק מדרבנן, ומה"ת שפיר היא עוד יבמה ולא פרחה הזיקה, ורק דס"ד כיון דעל הצד שקונה מדרבנן שוב לא מקיים המצוה דיבום, וע"ז קמ"ל דמקיים המצוה, והיינו משום דמה"ת לא מהני המאמר, לא הפקיעו חכמים דין התורה ע"י דבריהם, אבל אי הוי תפסו קדושין מה"ת ודאי דשוב א"א להתקיים המצוה דיבום והוי א"א כנ"ל, ומהתימא על המבאר בספר המאירי שתמה מדוע השמיטו הפוסקים דין זה דפרחה זיקת יבמין ע"י המאמר ונפ"מ דל"ק בביאה בע"כ אם עשה מאמר כמבואר (בדף כ"ט). ונשאר בצ"ע. ופלא דכ"ז הוא רק לב"ש דמאמר קונה מה"ת אבל לדידן דמאמר רק מדרבנן שפיר קנה ביבום בע"כ אחר המאמר דחכמים לא הפקיעו דין התורה וכנ"ל

ולב"ש דמאמר קונה מה"ת צ"ע אי הדין הוא לכתחלה דמקדש והדר בעיל וכך הוא סדר הפרשה לדידהו וע"כ ל"ש לדידהו דע"י המאמר יפקע הזיקה והוי כא"ח וכמ"ש רש"י לדידן לפמ"ש מו"ר כנ"ל, דכך הוא סדר הפרשה שיקדש ויבעול, ורק לענין הדין דיבמה בעל כרחה, הוא דאמרי' דע"י המאמר פרחה זיקת יבמין דתו לא יועיל בעל כרחה, והדין דבע"כ הוא רק בלא מאמר וזה דוחק קצת לומר דעיקר הדין דיבום בע"כ הוא כשלא עשה כסדר הפרשה, ולכן י"ל דגם לב"ש אין מצות התורה לכתחלה לקדש והדר בעיל, ואך דס"ל דאם עשה מאמר קנה מה"ת ופליגי על סברא הנ"ל דע"י שפרחה הזיקה הוי כא"א, דאיך שנפרש בטעמא דלא מהני מאמר מה"ת ע"כ דב"ש פליגי ע"ז, ובאמת הרי י"ל דאף שפרחה זיקת יבמים ע"י המאמר, ותו לא אפשר לקיים מצות יבום, הרי יוכל לחלוץ, וע"י זיקת חליצה לחוד נפקע הא"א כנ"ל, ושפיר ס"ל לב"ש דתופס מאמר מה"ת

ה) והנה מכל זה אינו מוכח דהנפילה לחוד מתרת, די"ל דהזיקה מתרת, היינו דכל זמן שהיא זקוקה ליבום תו לחליצה, ליכא איסור דא"א, אבל באופן שכבר נפטרה מזיקתה אף דבשעת נפילה היתה זקוקה ואז הותר הא"א, אבל אח"כ כשנפקעה הזיקה, י"ל דחוזרת לאיסור דא"א, ובאופן שיתבאר

ואולם מהרמב"ם בפ"א מיבום הלכה י"ב מבואר להדיא דס"ל דהנפילה מתרת אף דליכא השתא זיקה שכתב שם דלאחר חליצה ליכא על האחין רק איסור דרבנן, דלא יבנה הוי רק אסמכתא, ולא ס"ל כהתוס' שכתבו שם דמסברא הוי בכרת אחר חליצה, כיון דליכא זיקה, ולא יבנה אתי לנתק מכרת ללאו, אבל הרמב"ם ע"כ ס"ל דמסברא ליכא כרת, דהא להרמב"ם ליכא תרא לנתק, דלא יבנה הוי רק אסמכתא, ומ"מ ליכא כרת, וע"כ היינו משום דהנפילה מתרת וכמבואר שם בלשונו שמאחר שמת אחיו נסתלק איסר ערוה מכל נשיו ע"ש. ומתבאר מדבריו דגם כשנפקע הזיקה ע"י חליצה ליכא איסור אשת את, והיינו משום דהנפילה לחוד מתרת דכיון דהיתה זקוקה בשעת מיתה נסתלק ממנה איסור אשת אח לעולם. אף כשיסתלק הזיקה לאח"כ ע"י חליצה וכדומה, אבל התוס' ס"ל דאע"ג דביבם קטן אמרינן דתגדלנו וכן בביאת מעוברת למ"ד לא שמי' ביאה ובכ"ז ליכא קרבן דמוכח דהותר איסור דאשת אח אף בלא מצות יבום, אבל היינו רק כ"ז שיש זיקה דהזיקה ע"כ מסלק האיסור דאשת אח, אבל לאחר שנפקע הזיקה, חוזר האיסור דאשת אח, אף שהותר בשעת נפילה ולכן ס"ל להתוס' דאחר חליצה שנפקע הזיקה צריך קרא לנתק מכרת ללאו, אבל הרמב"ם ס"ל דבלאו קרא ידעינן מסברא, דכיון דנפקע האיסור דאשת אח בשעת נפילה הותרה לעולם, גם אחר החליצה שנפקע הזיקה, ולא יבנה הוי רק אסמכתא, ונפ"מ בין הרמב"ם להתוס' באם יופקע הזיקה ע"י ערוה שנעשית לאחר נפילה דלהתוס' איכא גם איסור דא"א כיון דליכא זיקה להרמב"ם ליכא א"א דהנפילה התיר איסור דא"א לעולם, ועוד יתבאר להלן מזה

ו) ונראה דזה ג"כ שיטת הרשב"א (בדף מא) שחידש שם דהא דביבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דתחזור להתירה, היינו לא שזקוקה ליבום אלא שמותרת כאשה דעלמא, ותמה ע"ז בנב"ש דאיך אפשר שתהי' א"א מותרת במקום דליכא זיקה, ולפע"ד אין כאן תימה דהרי מתבאר ג"כ מהרמב"ם הנ"ל דגם לאחר חליצה דליכא זיקה מ"מ ליכא א"א מצד הסברא, וע"כ דהיינו משום דהנפילה התיר איסור דאשת אח לעולם, ולכן ס"ל להרשב"א נמי דגם כשנפקע הזיקה ע"י ערוה ואח"כ הותרה, דאף שאינה חוזרת לזיקתה, ובכ"ז ליכא איסור דאשת אח כיון שהותרה בשעת נפילה הותרה לעולם, ובכ"ז אין מוכרח דהרמב"ם ס"ל כהרשב"א בזה דבחזרה והותרה אין חוזרת לזיקתה די"ל דס"ל דחוזרת לזיקתה

ז) ויש להבין להרמב"ם והרשב"א הנ"ל איך יפרשו הא דאמרינן ביבמות (דף י') לר"י דשליחותא דאחים שליחותא דצרה קעבדא דלהתוס' דלא יבנה לנתק מכרת, ומסברה הוא בכרת, א"ש דר"ל ס"ל דרק על החולץ והתלוצה גני קרא ננתק, וע"ז קאמר ר"י דשליחות דאחים ודצרה קעביד, היינו דאין נפ"מ כלל בין החולץ לאחים, דרק א' צריך לעשות מעשה החליצה בעד כל האחים ובעד כל הבית ולכן אין חילוק בין החולץ להאחים, אבל להרמב"ם דמסברא ליכא כרת, משום דהנפילה מתרת, א"כ למה צריך להך דשליחותא, וגם צריך להבין טעמא דר"ל, ולומר דר"ל פליג ע"ז גופא, וס"ל דאין הנפילה מתרת ומסברא איכא כרת הוא דוחק, וגם יקשה מ"ט החולץ עצמו אינו בכרת כיון דליכא לא יבנה לנתק, ומה נפ"מ בין החולץ להאחים. והנראה עפי"מ דמבואר בירושלמי פרק א' ה"א ר"י בעי למ"ד הכל מודים בצרה שהוא חייב קידש אחד מהשוק אחת מהן ובא היבם וחלץ לה או בא עלי' פקעה קידושין ממנה, חלץ לחברת ובא עלי' למפרע חנו עלי' קידושין, וביארו האחרונים דס"ל להירושלמי דטעמא דר"ל הוא דכשחולץ לאחת נתברר דרק היא היתה הזקוקה, והצרות איגלאי למפרע דלא היו זקוקות כלל, ולהכי כשקידש אחד מהשוק למ"ד דאין קידושין תופסין ביבמה אם אח"כ חלץ להמקודשת נתברר דהיא היתה זקוקה ואין קידושין תופסין אבל כשחלץ לחברת נתברר דהמקודשת לא היתה זקוקה, ולפ"ז שפיר ניחא טעמא דר"ל אף דס"ל ג"כ דהנפילה מתרת מ"מ ס"ל דלגבי האחים וכן להצרות