אמרי משה נ

כשחוטים. הרי אא"פ לחלק ולאמר דמחצה שחוט ומחצה אינו שחוט. וע"כ ס"ל דאמרי' דבאמת הוא כולו כשחוט. ואף אין לו היתר אכילה ע"י הך שחיטה מגזה"כ דבשר בשדה. ומקום חתך מגזה"כ דכל בבהמה תאכלו. דדייקינן דמה שאינה במחיצה אסור. וגלי קרא דאף שהוא שחוט אסור. וע"כ בעי הגמ' דזרעו יהי' מותר, כיון דבאמת האם כולו כשחוט אלא דהתורה אסרה דלא יתיר השחיטה לאכילה והרי חזינן דבאמת הועיל השחיטה להאבר ג"כ לטהר בנבלה. וע"כ בעי לומר דדמי לבהמה דעלמא דאתיא מכח חלב ודם. דה"נ הוי רק איסור בעלמא כחלב ודם. ובכ"ז ניחא גם האבעי' דמהו לגמוע את חלבו. ול"ק דהוי כחלב טרפה. כיון דעיקר האיסור מסתעף מחסרון שחיטה. דהיינו דגלי קרא דאף דכולו שחוט באמת. מ"מ לא יועיל השחיטה להתיר באכילה רק מה שבמחיצות. דמה"ט גם מקום חתך אסור וכנ"ל וע"כ דמי לחלב דעלמא שמותר אף דאתי מאבמ"ה. וגם הכא א"א לאסור החלב. וע"ז קאמר א"ד האי אי"ל תקנתא בשחיטה והאי ל"ל תקנתא בשחיטה. והיינו דבאמת ל"מ שחיטה להאבר אף אלו יצויר בו שחיטה. כיון דגלי קרא דאף דכולו שחוט אסור תו ל"ש עליו שחיטה. וע"כ דמי לאיסור טרפה. ואולם מהרשב"א הנ"ל מתבאר דס"ל דהאבר הוא כאבמ"ה ממש. וכ"מ בתוה"ב. ולדידי' אלו יצויר שחיטה על האבר הי' מותר. וכן מתבאר בתוס' דף ע"ה ד"ה ב"פ והא דאמרי' דא"צ תקנה בשחיטה. היינו משום דאין מצויר בו שחיטה. ומשום דס"ל דאין חל דין שחיטה כלל על האבר והוא כחי והוי אבמ"ה ממש ואפשר דאסור גם לב"נ כנ"ל

ל) וע"פ דברינו יתבאר לנו שפיר במה שנחלקו האתרונים לענין ב"ט חי ב"פ מטרפה ויש בו אבר היוצא. דדעת הב"ח והש"ך בסי' י"ד ס"ק ז' דלא מהני שחיטת הולד עצמו להתיר האבר. ופר"ח בס"ק ה' הרבה להשיג ע"ז ועיקר קושיתו דכמו דכשנולד הולד טרם שחיטת האם. מהני שחיטת הולד גם להאבר שיצא מקודם. משום דכיון דיש להולד סימנים מהניא שחיטת עצמו גם להאבר וא"כ ה"נ בטרפה דהדין הוא דהולד ניתר בשחיטת עצמו. מהני שחיטתו גם להאבר. יעו"ש. והנה מה שדימה הפר"ח לולד שנולד קודם שחיטה הוא תמוה. דשם אין חל כלל על האבר דין יוצא והרי האבר ככל הבהמה. דרק בשעת שחיטת האם והולד במחיצתה וניתרת בשחיטתה. חל אז על האבר שיצא דין יוצא חוץ למחיצתו אבל כשנולד קודם שחיטה ליכא כאן מחיצה. ול"ש איסור דחוץ למחיצה. אבל בב"פ דטרפה שיש על האבר דין מחיצה. דהא הועילה שחיטת אמו להולד לטהרו מנבלה. וא"כ חל גם על אבר היוצא הדין דיצא חוץ למחיצתו. ולכן י"ל דשוב לא מהניא ליה שחיטה. אבל בכ"ז בלא הדמיון הנ"ל ג"כ קושית הפר"ח עצומה על הב"ח וש"ך דכיון דהולד מטרפה צריך שחיטה וניתר ע"י שחיטת עצמו. וא"כ מדוע לא מהני שחיטתו גם להאבר. ואולם עפי"מ שבארנו דעת הראב"ד דאבר היוצא אין בו איסור אבמה"ח אף כשהוא שלם ומשום דלא אסר כלל משום חסרון שחיטה להאבר. דבאמת חל הכשר השחיטה גם על האבר וכמש"ל באורך והא דאסר האבר הוא משום טרפה ממש וכנ"ל. ולכן שפיר צדקו הב"ח וש"ך דגם בב"פ מטרפה לא מהניא שחיטת עצמו להתיר האבר שיצא כיון דאיסורא של אבר לא משום חסרון שחיטה הוא כלל. ורק משום טרפה, ולהכי נמי כשהאם טרפה כיון דעכ"פ חל דין מחיצה על הולד ומשום דמטהר שחיטת האם לולד מנבלה ולכן גם על האבר שיצא. חל עליו הדין דיציאת חוץ למחיצה. והוא בכלל בשר בשדה טרפה. והוא כטרפה ממש. ולא משום חסרון שחיטה וא"כ שפיר כתבו דלא מהניא ליה שחיטת עצמו כיון דנעשה טרפה הרי הוא ככל טרפה דלא מהני שחיטה. ואולם שיטת הפר"ח דמהני שחיטת עצמו הוא עפ"י שיטת רוב הראשונים החולקים על הראב"ד. וס"ל דעיקר האיסור שיש על אבר היוצא הוא משום חסרון שחיטה. ואבמה"ח הוא וכנ"ל, ולכן שפיר כתב הפר"ח דלפ"ז כיון דהולד ניתר בשחיטת עצמו ויש לו סימנים מדוע לא יהני שחיטתו גם להאבר כיון דאין בו איסור אחר רק חסרון שחיטה. וכשיש לו סימני עצמו הרי ניתר גם האבר. ונתבאר דמחלוקת הב"ח ופר"ח תלית ברבוותא

[ולפמש"ל (באות י"א) דעל האבר היוצא יש איסור יוצא מכח אבמה"ח של האם. י"נ דה"ט דס"ל להב"ח דל"מ שחיטה ומשום דל"מ שחיטה להתיר איסור יוצא. וכמ"ש הרמב"ן דאלו אסר הביצה משום יוצא לא הי' מהני שחיטה להתיר האפרוח. ולהפרי"ח צ"ל או דס"ל כמש"ל דליכא איסור יוצא מכח האם דהלידה שלו ומה דרהיט ואזיל מפקיע איסור יוצא דנחשב לולד בפ"ע או דאף אם יש איסור יוצא מ"מ מהני שחיטה כיון דאיסורו משום שיצא מהחי. ול"ד להרמב"ן דשם משום שנאסר הביצה באיסור מוחלט ע"כ חי ל"מ שחיטה וכמשנ"ל באורך]

לא) והנה ק"ל לשיטת הרשב"א דאבר היוצא הוי כאבמה"ח. איך נפרש המשנה דתנן שחטו ואח"כ חתכו הבשר מגע נבלה דר"מ וחכ"א מגע טרפה שחוטה מה מצינו בטרפה ששחיטתה מטהרתה אף שחיטת בהמה תטהר את האבר, וקשה טובא מה זה דמיון לטרפה דהתם השחיטה מטהר לגמרי אף לאכילה ואסור משום טרפה. דהוי איסור אחר לגמרי לא משום חסרון שחיטה. תבל הכא באבר היוצא דאמרי' דהוי כאבמ"ה משום דלא מועיל שחיטת האם להאבר היוצא א"כ מהכ"ת נימא דלענין לטהר מנבלה יועיל השחיטה. והיכן מצינו הדמיון לזה בטרפה שמחלקים הכשר השחיטה שיועיל לטהר מנבלה ולא להתיר באכילה. הרי בטרפה השחיטה מתרת לגמרי. ואסור משום שם אחר. דהיינו טרפה. ולפמש"ל בשיטת הראב"ד דהאבר אסור ג"כ משום טרפ' ממש אבל השחיטה הועילה גם להאבר להוציא מאבמ"ה לפ"ז ניחא דמדמי רבנן לטרפה דגם האבר איסורו רק משום טרפה ע"כ מועיל השחיטה לטהר מנבלה כמו בטרפה. ואולם לפמש"ל דגם להראב"ד האיסור דאבר מסתעף משום חסרון שחיטה. וא"כ גם להראב"ד קשה הדמיון לטרפה

לב) והנראה לענ"ד להוכיח מזה דבטרפה יש ג"כ חסרון בהכשר שחיטתה שאין מתיר השחיטה לאכילה. ואין מועיל שחיטת טרפה רק נטהר מנבלה אבל לגבי אכילה הרי היא כאלו לא נשחטה. ונשארה באיסור דאינו זבוחה. גם לאחר שחיטה. וראי' גדולה לזה. מהא דקי"ל דב"ט חי כשהאם טרפה אינה ניתרת בשחיטת האם לאכילה. רק לטהר מנבלה. וקשה מדוע נח תתיר שחיטת האם גם לאכילה כיון דאין חסרון בשחיטת טרפה. ומה לנו שהאם טרפה כיון דהב"ט אינו טרפה ויש לז חיות בפ"ע, ומצאתי להגרע"א בחידושיו ליו"ד שהקשה כן. ותירץ דאם נרצה להתיר ע"י שחיטת האם שוב חל על הולד איסור דטרפה, ע"ש, ובאמת שכן משמע קצת מלשון רש"י דף ע"ה ע"ב ד"ה טעון ע"ש, אבל אינו מובן לענ"ד דמה שייכות זל"ז, ואיך יחול על הולד איסור טרפה, כיון דאינו טרפה. וניתר בשחיטת עצמו, ומדוע לא נתיר ע"י