אמרי משה מח

דכשמצאו מת פטור. והוא דקדוק עצום בהרמב"ם מה שלא ראיתי להפוסקים שהרגישו בזה. וצריך להבין החילוק בין תלש כשהוא מת והוציאו מקודם השחיטה למצא מת לאחר שחיטה

כג) והנלע"ד בישוב קושיות הנ"ל, דהרמב"ם ס"ל גם כן כהתוס' הנ"ל דלא חל איסור חלב עד שיראה האויר העולם. וכל זמן שלא ראה החלב אויר העולם החלב כבשר וניתר ע"י שחיטת אמו (גם להרמב"ם דהשחיטה אינה מתיר איסור חלבא. ולהכי, פליגי בגמרא רק בתלש החלב והוציאו לחוץ. וכן הרמב"ם כתב דוקא בהוציא לחוץ דאם הי' בפנים בשעת שחיטה הי' ניתר החלב. משום דכ"ז שלא ראה אויר העולם החלב כבשר ונתר בשחיטת האם ושוב גם כשיצא לאויר העולם אחר השחיטה לא שייך לאסור שיחול עליו דין חלב דכבר הוא כבשר. אבל בב"ט חי שפיר פסק הרמב"ם דאין ניתר החלב. ומשום דסבירא לי' דהשחיטה אין מתיר איסורים שאין נוגע לשחיטה כמש"נל. וע"כ נהי דכשהי' במעי האם לא חל אז איסורא דחלב דבעינן אויר העולם ואז ניתר בשחיטה גם החלב אלו יצוייר לאכול במעי האם. אבל אחר כך כשיצא הב"ט לאויר העולם ורהיט ואזיל ופודין בו ומקרי שה. וע"כ חל אז איסורא דחלב שאין תלוי בשחיטה. וכיון דגם שחוט מקרי שה חל אז איסור חלב. אבל בתלש החלב והניחו בפנים דהותר בשחיטה לא שייך לחול אח"כ על החלב לחוד איסורא דחלב דכבר אינו כחלב רק כבשר. דרק בתלש החלב והוציאו לחוץ קודם השחיטה חייב לר"י דחדשים גרמי למיקרי חלב. ורק במעי האם אין חל שום איסור כל זמן שאינו רואה אויר העולם. אבל כשהוציא לחוץ שפיר חייב דמיקרי חלב כבר במעי האם. אבל כשתלשו והניחו בפנים בשעת שחיטה שכבר הותר החלב לגמרי ונעשה כבשר לא שייך לחול אחר כך על החלב איסור דכבר הוא כבשר. מה שאין כן בב"ט חי דמיקרי שה גם לאחר שחיטה שפיר חייל אחר כך איסורא דחלב וכנ"ל. וניחא לפי זה גם מה שהקשינו דלמה דוקא כשהוא חי פסק הרמב"ם דחלבו אסור ולא במת כיון דחדשים גרמי וכבר הי' חי כשהי' ב"ט. אבל להנ"ל ניחא דכשמת באמת מותר כיון דבמעי האם לא חל עדיין איסור חלב והותר בשחיטת אמו והוי כבשר ותו אי אפשר לאסור גם כשרואה אויר העולם. דבמת לא שייך לחול אח"כ איסור חלב. ורק בחי דמיקרי שה חל איסור חלב כנ"ל

כג) והנה יש להסתפק באבר היוצא אי שרי לב"נ. והנה הב"פ בעצמה נראה דמותר לחתוך אבר ממנו בעודנו חי ליתן לב"נ. דכיון דלישראל שרי אמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור. וכ"כ בפשיטות החת"ס דלהרמב"ם דלא אמרינן מי איכא מידי אסור לב"נ. אבל לרוב הפוסקים דאמרינן מא"מ שרי. ועיין בפמ"ג בשפ"ד סימן י"ג סק"ג שנסתפק בזה. ואף באבר יש להסתפק אי יש עליו דין אבר מן החי ממש ואסור לב"נ. ושו"ר בפמ"ג במשבצות סימן י"ד שהעיר גם כן בזה

והנה ברמב"ם בפ"ה הי"א כתב דאם נחתך האבר אחר השחיטה האוכלו אינו לוקה. ובהשגות שם ז"ל זה שבוש שהרי אמר למעלה דאפילו החזירה לוקה משום בשר בשדה טרפה ובמשנה אמרו דהבשר מגע טרפה שחוטה. אלמא אית בו איסור טרפה והול"ל דאינו לוקה משום אבר מן החי ומשום דאין שחיטה עושה ניפול. ועכ"ז מה צורך הואיל ויש בו לאו דטרפה עכ"ל ועיין במ"מ. ומתבאר מהרמב"ם והראב"ד דס"ל דאין האבר כאבמה"ח ויש בו רק איסור טרפה. וממילא מובן דל"ש הך איסור לב"נ. והיינו משום דחל דין השחיטה גם על האבר. וכפמש"ל (באות ה) דהרמב"ם ס"ל דהאי דמותר העובר שבמחיצת האם הוא משום דחל דין שחיטה גם על העובר והוי כשחוט. ועל כן גם האבר היוצא כשחוט ואינו אבר מן החי. וכמתבאר מהראב"ד דאין שחיטה עושה ניפול. והיינו דאף דבגמרא נא נאמר זה רק לענין לטהר האבר מטומאת נבלה. י"ל דגם לסלק מאבמה"ח לענין אכילה מהני השחיטה להאבר. ואסור רק משום בשר בשדה טרפה ולא משום אבר מן החי

כד) ואולם מהרשב"א בחידושיו בהאיבעי' דמהו לגמוע את חלבו (בדף ס"ט) וכן בתוה"ב מתבאר דס"ל דאבר היוצא דין אמה"ח ממש עליו. וכן משמע ברוב הראשונים. והנה לכאורה הי' אפ"ל דס"ל דאין חל כלל דין שחיטה על העובר שיהי' העובר כשחוט. והא דניתר העובר הוא משום דהשחיטה מתיר כל האיסרים שנמצא בבהמה לשיטתם. וכמו חלב וגיד שאין שייך להתיר משום דהוי כשחוט. וע"כ האבר היוצא הוא כאמה"ח דהרי ליכא שחיטה גם על העובר שבפנים. ואולם באמת אי אפשר לומר כן. חדא דלפי זה ל"ל הך דבשר בשדה לאסור האבר דמהיכי תיתי ישתרי. (וזה דוחק לומר דבלא הך קרא הו"א דההיתר דכל בבהמה. הוא משום דחל דין שחיטה על העובר. וממילא הי' גם האבר מותר. ואך עכשיו דגלי קרא. דהאבר אסור ידעינן דהטעם שמותר מה שבמחיצות הבהמה. הוא מגזה"כ להתיר כל האיסורים. ולא משום דין שחיטה שחל על העובר. דא"כ הי' גם האבר אסור). ועוד דאמאי ס"ל לרבנן דמטהר האבר מטומאת נבלה. דאין שחיטה עושה ניפול. דע"כ הא דאין שחיטה עושה ניפול. היינו משום דהשחיטה מהני להעובר והוי כשחוט, וע"כ גם האבר כשחוט לטהר מטומאת נבלה. דאל"כ מי התיר האבר מטומאת אבמה"ח ומוכח ע"כ גם לדידהו דהעובר כשחוט וכפשטות הסוגיא דד' סימנים מכשר רחמנא. והא דס"ל דהאבר הוא כאבמה"ח, היינו דאף דהשחיטה הועיל גם להאבר לטהר מנבלה אבל לענין אכילה דגלי קרא דבשר בשדה שהאבר אסור. אמרי' דאין זה איסור אחר כטרפה. רק דאיסורו הוא משום דלא חל דין שחיטה על האבר וכאלו נחתך קודם השחיטה וע"כ ס"ל דהוי כאבמה"ח

והנה להרשב"א ושאר הראשונים דהוי כאבמה"ח לישראל. ודאי דאסור גם לב"נ אם חתך האבר מב"ט חי. ואולם אם אח"כ מת הב"ט. דלישראל גם כשמת. נראה דהאבר נשאר באאיסורו כאבמה"ת. ולא כן נבלה. דאין שייך לחול דין נבלה ע"י המיתה על האבר לחוד כיון דכולו כשחוט. אולם לב"נ דרק משום מי איכא מידי שרי הב"פ. י"ל דכשמת הב"ט פקע אבמ"ה מהאבר. וצ"ע. ואולם להראב"ד הנ"ל וכן הרמב"ם דמתבאר ג"כ דס"ל דהאבר לא הוי כאבמה"ח. ורק אסור משום טרפה. ודאי דל"ש איסור זה לב"נ. וכן נפ"מ לענין שאין חייב במשהו בשר גידין ועצמות. כיון דלא הוי אבמ"ה. ומשום דס"ל דגם לענין אכילה הועיל השחיטה לסלק איסור אבמ"ה. דאין שחיטה עושה ניפול ואסור רק משום בשר בשדה טרפה. ואיסור זה ליתא לב"נ. ואף דבשר מהחי ג"כ נפ"ל מהך קרא. ובשר מהחי אסור גם לב"נ. היינו מקרא אחרינא וכמ"ש הלח"מ (בפ"ט ממלכים) אבל מה שנכלל בהך קרא דבשר בשדה טרפה הוא כטרפה ממש וכמבואר ברמב"ם (בפ"ד