אמרי משה מז

כיוצא דופן ולא חל עליו שם לידה לא דמי לכל בהמה שאין עלה אבר מן החי של האם משום דהלידה מפקיע שלא יחשב כאבר מהאם. אבל הכא דכולו כשחוט אין על האבר לחוד דין לידה להפקיע שלא יתחשב כאבמה"ח של האם. ואולם מהתוס' (בדף ע"ה) בד"ה ב"פ מתבאר דאילו הי' מצוייר שחיטה לאבר היוצא הי' מהני השחיטה להתיר האבר. ואי אמרינן דהוא כאבר מן החי של האם לא הי' מהני שחיטה כדמוכח מהרמב"ן דאילו הי' הביצה אסור הי' גם האפרוח אסור ולא הי' מהני שחיטה. וע"כ הטעם דל"מ שחיטה לסלק האבר מה"ח או יוצא מהאם. ואם כן גם האבר היוצא אילו הי' כאבר מהאם איך מהני השחיטה לטהרו. וע"כ דגם בבן פקועה לידתו דרהיט ואזיל מפקיע שלא יחשב כאבר מהאם. ואמנם כי לפמש"ל בכונת הרמב"ן דמשום דהביצה נאסרה באיסור מוחלט בלי תקנה בשחיטה ועל כן היה צריך גם האפרוח להיות אסור. ולפי"ז שפיר יש לומר דאף דאבר היוצא יש עליו אבמה"ח של האם. מ"מ מהני שחיטה כמו דמהני לאבמה"ח של עצמו. ואך בכל זה נראה יותר דלא נחשב כאבמה"ח של האם. דאם חשיב כאבמה"ח של האם מדוע אין מטמא האבר את הבשר גם בעודו מחובר קודם שחתכו. ובמשנה (בדף ע"ב) תנן שחטו ואח"כ חתכו הבשר מגע נבלה דמשמע דמקודם לא מטמא. ומסוגיא שם משמע דלא מטעם טומאת בית הסתרים אין מטמא קודם שחתכו. ועכצ"ל דמהני חיותו דרהיט ואזיל להפקיע שלא יחשב כאבר מן החי של האם וחל עליו דין אבמה"ח מצד עצמו. אף דכולו כשחוט חל אבמה"ח על האבר לחוד [וכשמת הב"פ אז האבר כאבמה"ח ולא חל עליו דין נבלה מצד מיתת הב"פ דהוי כשחוטה. ועל אבר אחד ל"ש דין נבלה. אבל אבר מה"ח שייך גם על אבר אחד אף דאין תולש מחי. דבב"פ ג"כ מיקרי תי לענין זה]. וע"כ א"ש שכתבו התוס' הנ"ל דמהני שחיטה לאבר היוצא

יט) ולענ"ד יש להביא ראי' דבנפל ליכא אבמה"ח מהא דאמרינן (בדף ע"ה) הטילה נפל רי"ח חלבו כחלב בהמה. ואם נימא דבנפל יש אבמה"ח מהאם קשה איך חל איסור חלב על אבמה"ח שהי' עלי' תיכף בתחילת יצירתה במעי האם. וחלב אינו חל עד שיהי' ב"ט חדשים. וע"כ דהלידה מפקיע שלא יחשב כאמה"ח של האם ובהטילה נפל חל נבלה וחלב ביחד דקודם שהטילה לא חל נבלה, דכ"ז שהיא במעי האם נחשבת כאחד מאברי' והיתה כאבר מן החי אף במתה וכמש"ל. וכשהטילה חל נבלה וחלב כאחת. והאומנם י"ל לפי מה דאמרינן (בדף ק"ג) בהא דאמרינן שם תלש חלב מהחי מן הטרפה חייב שלש. ומוקי שם כשנטרפה עם יציאת רובא דאתיא כולהו בהדדי. ועיין שם בתוס' ד"ה דאיסור, דחלב אינו חל עד שיולד דדוקא בתלש והוציאו לחוץ ס"ל דחייב דנהי דלא בעי ר"י אויר דבהמה אבל אויר העולם בעי. ואולם הרשב"א ריש גה"נ תירץ דהא דחיילי כולם בהדדי אף דיש איסורא דחלב גם במעי האם לר"י. מ"מ כיון דיש היתר, לאיסורו על ידי שחיטת האם להכי לענין איסור חל על איסור לא חשיב חלב קדים עיין שם. ולפ"ז להרשב"א יש לומר בנפל יש גם אמה"ח מהאם ובכל זה חל חלב על אמה"ח. משום דאמה"ח של האם כיון דיש תקנה על ידי שחיטה כל זמן שלא יצא לחוץ לא מיקרי עדיין איסור לענין אסור חל על איסור וכמ"ש הרשב"א לענין חלב. ואולם להתוספות דלא ס"ל כהרשב"א הנ"ל ע"כ מוכח מכאן דבנפל ליכא חבר מן החי

כ) והנה הפר"ח בסימן ס"ד הקשה עוד קושיא עצומה על הרמב"ם הנ"ל דפסק דב"ט חי חלבו אסור מהא דמבואר בגמרא דדוקא בתלש חלב מב"ט חי והוציאו לחוץ חייב. אבל אם תלשו והניחו בפנים בשעת שחיטה פטור. וכדמוכח מהא דאמר ר' יוחנן עצמו (בדף ק') כשנטרפה עם יציאת רובה דאיסור טרפה וחלב אתו בהדדי. והרי ר"י בעצמו סבירא לי' דחלב חדשים גרמי וחל קודם הלידה. וע"כ צריך לומר כמ"ש התוס' (בדף ע"ה) בד"ה לדברי המתיר ובדף צ' ד"ה הכא ודק"ג ד"ה דאיסור. דנהי דלא בעי ר"י אויר דלידה אבל אויר העולם בעי. וכיון שחלב שתלש מהעובר ניתר בשחיטת האם. הוא הדין לחלב דעובר המחובר בו צריך להיות מותר מהאי טעמא. עיין שם בפר"ח. והן אמנם כי הוכחת התוס' אינו מוכרח לפמ"ש הרשב"א הנ"ל (באות י"ט) לתרץ קושיתם דכיון דיש היתר לאיסור דחלב על ידי שחיטת האם לא מיקרי עדיין חל איסורא דחלב ועיין שם. אבל בכל זה עדיין קשה להרמב"ם גם להך תירוצא, דאם כן על כרחך מוכח מר"י דסבירא לי' דגם איסור חלב ניתר על ידי שחיטת האם ואם כן אמאי אוסר הרמב"ם חלב מב"ט חי. וביותר קשה סתירת דברי הרמב"ם עצמו שגם מלשונו שכתב תלש חלב מב"ט ומוציאו לחוץ חייב. משמע להדיא דדוקא בהוציאו לחוץ אבל אם הניחו בפנים ניתר על ידי שחיטה. ואם כן אמאי אוסר הרמב"ם חלב העובר שמחובר בו. וגם בכ"מ נדחק בזה. והיא קושיא עצומה ואינה מתישבת גם בתירוצנו הנ"ל. דאף לפמ"ש דסבירא לי' להרמב"ם דשחיטה אינו מתיר איסורים כמו חלב וכה"ג. מ"מ יקשה דאם כן אמאי מותר בתלש חלב והניחו בפנים. ואי דסבירא לי' להרמב"ם כהתוס' הנ"ל דבעינן אויר העולם גם לר"י. ולהכי מותר בהניחו בפנים בשעת שחיטה משום דעדיין לא חל עליו איסורא דחלב כל זמן שלא ראה אויר העולם. ולהכי מתירתו השחיטה דהוי החלב כבשר. ושוב כשנשחטה והוי כבישרא בדיקולא לא שייך לחול עליו אז איסורא דחלב אף שיוצא לאויר. דאם כן אמאי אוסר הרמב"ם נמי בעובר ב"ט החלב כשמחובר בו. דהא כיון שלא יצא לאויר העולם לא חל עליו איסורא דחלב והוי כבשר להיות ניתר בשחיטה

כא) עוד יש להקשות על הרמב"ם במה דמבואר בדבריו דדוקא ב"ט חי חלבו אסור לאחר שחיטת אמו אבל ב"ט מת מותר חלבו. ואמאי כיון דפסק כר"י דחדשים גרמי ואם כן כשהי' חי מעיקרא כשהי' כבר ב"ט חל כבר עליו איסורא דחלב לר"י וא"כ אף כשמת אח"כ איך ניתר בשחיטת אמו. כיון דס"ל להרמב"ם דהשחיטה אינה מתרת איסורא דחלב. הן אמנם דכזה קשה לכאורה בדברי ר"י עצמו דאמר תלש חלב מב"ט חי דמשמע דוקא כשהוא חי כשתלש. והלא אף כשתלשו כבר מת כיון שהי' חי מקודם כשהי' ב"ט ואיכא חדשים וכבר נאסר אז חלבו. אם כן אף כשמת בשעה שתלשו הי' לו להתחייב ועיין במ"מ שכתב ודע שלדברי הכל ב"ט מת הנמצא בבהמה חלבו מותר שאין חדשים גרמי בלא חיות. ותמוה לענ"ד כיון דכבר חי כשהי' ב"ט וחל אז איסור חלב מהיכי תיתי יתיר אחר כך כשמת. ולולא דבריו אפשר לומר דהגמרא דנקט ב"ט חי לרבותא דר"ל. דגם בחי כשתלשו פטור ומשום דאוירא גרים. ולעולם דלר"י חייב גם כשמת בשעה שתלשו. וכן נראה באמת מלשון הרמב"ם בפרק ז' ה"ז שכתב הושיט ידו למעי בהמה וחתך מחלב העובר שכלו חדשיו. ולא הזכיר הרמב"ם בזה שהי' חי. אבל בהדין שכתב מקודם בה"ג כתב ואם שלמו חדשיו ומצאו חי אף על פי שלא ההריס ע"ג קרקע ואינו צריך שחיטה חייב הרי דבזה דקדק דוקא כשמצאו חי דמשמע