אמרי משה מה

דאבר מן החי לא חל עד שיולד היינו למאן דאמר דבחיי' לאברים עומדת שחל על כל הבהמה אבר מן החי. זה האיסור אין חל עד שיולד העובר כולה ולא חל על המיעוט אף שיצא לאויר העולם עד שינא רובו דהוי כילוד ואז חל אבר מן החי על כל הבהמה. אבל אם תלש מהעובר דהוי אבר מן החי בפשוט אחרי התלישה על זה לא בעינן לידה רק אויר העולם להך אבר שתלש לחוד. ובזה הי' ניחא גם מה שהקשינו לעיל (באות ת') דכל שתלש וחתך חבר מהעובר אף שהעובר בפנים חל עליו דין אבר מן החי. ועיין במ"ש התוס' (בדף ק"ג) ד"ה דאיסור דלר"י בחלב לא בעינן אויר דבהמה אבל אויר העולם בעי. וכהאי גוונא יש לומר. לענין אבר מן החי. אבל לא משמע כן בתוס' ועיין (בדף צ') בתוס' ד"ה הכא. וקשה לפי זה איזה איסור יש על אבר שתלש מהעובר קודם השחיטה וכן באבר היוא וכנ"ל. ובאמת לענין קושית הגרע"א הכא בשליא דאיירי שהעובר מת ונמוח הרי יש עליו איסור דנבלה. ואם כן אף אם נימא דליכא אבר מן החי ואינו זבוח במעי האם הרי אתחזק איסורא משום איסור נבלה. ואם כן בלא זה אין מקום לכאורה לתירוץ הבא"י. ואולי דגם נבלה אין חל עד שיולד כמ"ש התוס' הנ"ל לגבי טרפה וחלב

יא) אבל לעניות דעתי נראה כמש"ל (באות א דמה שכתבו התוספות דאבר מן החי אינו חל עד שיולד. היינו אבר מן החי מצד עצמה. אבל יש על העובר אבר מן החי מצד האם דהוי כאחד מאברי'. וכן איסור דאינו זבוח יש על העובר מצד האם. ויתיישב בזה מה שהקשה הריצב"א בתוס' שבועות (דף כ"ד) דאם יש איסור דאינו זבות הרי גם במעי האם קיימא באיסור זה. ואיך אמרינן בנטרפה עם יציאת רובא דחל בבת אחת הרי אין חל על איסור דאינו זבוח עיין שם. ולפי מש"כ ניחא דאף דגם במעי האם יש אינו זבוח היינו מצד האם. אבל כשנולד פקע האיסור דאינו זבוח מצד האם וחל עליו דין זביחה מצד עצמו. וכמו דאמרינן באבר מן החי דגם כן יש במעי האם איסור דאבר מן החי מצד האם וכשנולד פקע הך איסור וחל איסור אבר מן החי מצד עצמו. ועל כן מיקרי דחל בבת אחת כשנטרפה עם יציאת רובא דהוא איסור מחדש לא משום אבר מן החי הקודם. וה"נ לענין אינו זבוח מיקרי בבת אחת לגבי אינו זבות מצד עצמו. ולפי זה הא דנתבאר במשנה דבחתך אבר היוצא הוי אבר מן החי. היינו אבר מן החי מן האם. וכן אבר היוצא בשעת שחיטה הוי כאבר מן החי מצד האם או דחל עליו איסור טרפה דבשר בשדה כמ"ש להלן היינו גם כן מצד דיש עליו אבר מן החי ואינו זבוח מן האם. וגם כשהעובר מת כבר נתבאר מהרמב"ם דהוי כאבר מן החי. והיינו כמ"ש דהוי כאחד מאברי' ולא חל על העובר דין נבלה. ולפי זה שפיר מיושב קושית הגאון רעק"א הנ"ל דבשליא לא הוי אתחזק איסורא. דאף דאיירי שהעובר מת ליכא למימר דאתחזק מאיסור נבלה דהרי ליכא על העובר דין נבלה. ואך דיש לומר דאתחזק איסורא מאיסור דאינו זבות. אבל כיון דמקודם הוי אינו זבוח מן האם ועכשיו כשנולדה והיא מתה חל עלה דין נבלה וליכא עלה כלל איסור דאינו זבוח. דכמו דהלידה מפקיע איסור דאינו זבוח מצד האם כשהיא בחיים וכנ"ל. כמו כן הלידה במתה מפקיע האינו זבוח מצד האם ושוב לא חל עלה מצד עצמה דין זביחה אחרי שהיא מתה מתחילת לידתה. ואיסור דאינו זבוח לא חל רק אם היתה רגע אחת בחיים דשייך עלה חיוב זביחה ואיסור אבר מן החי. ואף אי נימא דגם בכהאי גוונא יש דין אינו זבוח מצד עצמה. מ"מ יש לומר דלא מקרי אתחזק איסורא כיון דאין זה האיסור שהי' מקודם. דאז הי' האינו זבוח מצד האם ועכשיו מצד עצמו. ודאמרינן מהאי טעמא דמיקרי איסור בת אחת וכנ"ל

יב) והנה ראיתי בספר ערוגות הבושם בסימן י"ג שחידש דין חדש דבנפל יש איסור אבר מן החי ואסור ליתן לב"נ וכמו אבר היוצא שיש עליו איסור אבמה"ח. ומה נפ"מ בין אבר אחד לינא כולה דמי הותר לעובר זה משום אבמה"ח כיון דהוי כאחד מאברי'. והביא ראי' ממש"כ רש"י (בדע"ז) דהשליא שנמצא בבהמה כשנשחטה אי לאו דהשחיטה מתיר אותה הי' עלה אבמה"ח. עיין שם שכתב לדבר ברור שאסור להושיט לב"נ. ולענ"ד לא נראה כן. והנה לפמש"ל דבעובר מת גם במעי האם לר"ח חשיב נבלה ולא כאבר מן החי ודאי דלדידי' בנפל לא שייך אבמ"ה כיון דגם במעי האם לא הי' כאבר מן החי רק נבלה. ואולם לרבה דקיי"ל כוותי' דגם בעובר מת מטהר שחיטת האם לאבר היוצא. וכתבנו הטעם דסבירא לי' דגם עובר מת חשיב כחי דהוי כאחד מאברי'. וע"כ שייך עליו חלות דין שחיטה ומש"ה גם להאבר מהני השחיטה. ואליבי' שפיר י"ל דגם כשהפילה נפל הוי כאבמה"ח. והנה אם היינו אומרים כן הי' נתעורר קושית הגרע"א הנ"ל דמאי טעמא מהני בשליח ס"ס הא אתחזק איסורא. והיינו איסור אבמה"ח דהחזק"א מסייע שלא הותר בשחיטת אמו ומשום דיצא רובא והיא אבר מן החי כמו שהיתה מקודם. וליכא לתרץ כמש"ל)

יג) והנה לכאורה אם נימא דבנפל יש אבמה"ח אם כן נימא ג"כ דבכל בהמה חי' לבד האבמה"ח של עצמה יש עלה ג"כ אבר מן החי מצד האם. ולפי זה יקשה לפמ"ש הרמב"ן בבכורות בשם הגאונים ראי' דביצים שריא ולא הוי כאבמה"ח. דאם הביצים אסור הי' גם האפרוח הנולד מביצים אסור ולא הי' מועיל שחיטה להאפרוח, ומוכת מהרמב"ן דאף דהאיסור בביצים הוא משום אבמה"ח מ"מ לא הי' מועיל שחיטה להאפרוח. והיינו משום דרק לאבר מן החי של עצמה מועיל השחיטה לסלק האבמה"ח. וכמו דחזינן דגם מפרכסת דהוי כחי' מותר על ידי שחיטה ומשום דהשחיטה מסלק איסור אבמה"ח. אך היינו רק אבמה"ח של עצמה. אבל אבמה"ח מצד האם אין השחיטה מתיר. וע"כ אילו הי' הביצים אסורים משום אבר מן החי או יוצא מהחי של האם הי' גם על האפרוח הך איסור דיוצא מהחי. ולא הי' מהני שחיטת האפרוח לסלק האבמה"ח או יוצא מהחי של האם. כצ"ל בכונת הרמב"ן. וא"כ אם בכל בהמה יש גם כן אבמה"ח של האם איך מהני השחיטה לטהר. ואם נימא דא"צ שהשחיטה יסלק האבמה"ת דממילא אינה אבמה"ח כיון שמתה. א"כ גם באפרוח נימא כן דאף שיש עלה אבר מן החי של האם מ"מ שריא לאחר שחיטה דלא גרע ממיתה. ועכצ"ל דכיון דהאיסור משום אבמה"ח של האם לא שייך על זה שיסולק ע"י המיתה. דהרי כן הוא גדר אבמה"ח שנתלש מהחי והאבר אין לו חיות. וה"נ האפרוח דאם יאסר משום אבמה"ח היינו משום דהביצה נתלש מהחי. לא שייך על זה שיסולק ע"י המיתה דגם על המתה שייך אבמה"ח שנ האם. וגם ע"י שחיטת האפרוח לא מהני לסלק אבמה"ח של האם דאין השחיטה מתיר רק אבמה"ח של עצמה (אף במקום דל"ש שהמיתה מסלק האבמה"ח מפני שאינה תי' וכגון במפרכסת). אבל האבר מן החי מצד האם אין השחיטה מטהר כדמוכח מהרמב"ן. ולפ"ז אם בכל בהמה יש אבמה"ח של האם איך ניתרת ע"י שחיטה. ועוד דאם בחיי' יש עלה אבמה"ח גם כשמתה תהי' אבמה"ח מצד האם וכדמוכח מהרמב"ן הנ"ל, ואם כן איך מותר נבלה לב"נ וע"כ מוכת דהלידה מפקיע שלא יחשב כאבר מהאם. ועל כן ליכא בכל בהמה אבמה"ח של האם. ואם כן גם בנפל הלידה מפקיע שלא יחשב כאבר מה"ח של האם.