אמרי משה מד

שחיטה הבשר טהור משום דאינו מטמא מחיים והאבר טמא ואיירי בכל גווני בין שהעובר חי בין שהוא מת. והא לפימ"ש התוס' בדף צ' ד"ה אלמא דאיסור אבמה"ח אינו חל במעי אמו עד שיולד והוכיחו זה מהא דאמרי' בנטרפה עם יציאות רובה דאבמה"ח וטרפה חייל בהדדי ומוכח דלא חל אבמה"ח עד שיולד וא"כ קשה מ"ט טמא האבר כשעובר חי בחתכו קודם השחיטה. וזה ודאי אין סברא לומר דאף דלא חל לענין איסור אכילה מ"מ לענין טומאה חל מיד וגם אין לאמר דכיון דהאבר יצא לחוץ הוי לגבי האבר כלידה. וחל על האבר לחוד איסור אבמה"ח דהא קיל"נ דאין לידה ואברים עיין בדף ס"ח ע"ב ובראשונים. ולכאורה י"ל לפימ"ש שמבואר בפוסקים הטעם דלא חל אבמה"ח במעי אמו היינו משום דכיון דיש לו היתר ע"י שחיטת אמו. ל"ש בו איסור אבמה"ח. ועפ"ז י"ל דלהכי על האבר שיצא חל איסור אבמה"ח משום דכיון דאין לו היתר ע"י שחיטת אמו לדידן דקיל"נ דלא מהני חזרה להתיר האבר היוצא. ולהכי אין זה נוגע להך דאין לידה לאברים כיון דלהאבר לא מהני שחיטת אמו חל עליו דין אבמה"ח. ואולם עדיין יקשה למ"ד דס"ל דמהני חזרה להאבר. איך יפרנסו משנתנו דאמאי טמא האבר כיון דיש לו תקנה בשחיטת אמו ע"י חזרה. ועוד דמוכח מהך דאמרי' בדף ק"ג דנטרפה עם יציאת רובא דגם להאבר שיצא מקודם לא חל אבמה"ח דהא בכל לידה ע"כ דיוצא המיעוט קודם שיצא הרוב וא"כ אם נימא דעל מה שיצא חל תיכף אבמה"ח אף שלא יצא רובו א"כ איך חל אח"כ איסור טרפה שנטרף אחר שיצא רובו על האבר שיצא מקודם ואי נטרף ביציאת המיעוט א"כ איך חל אבמ"ה על מה שבפנים ומוכח ע"כ דגם על מה שיצא לא חל אבמה"ח עד שיצא רובו. וקשה טובא ממשנה הנ"ל וגם מהרמב"ם הנ"ל שכתב להדיא בחתכו קודם השחיטה חייב משום אבמה"ח. ולכן נראה מוכרח ליישב דמ"ש התוס' דלא חל איסור אבמה"ח עד שיולד היינו איסורא דאבמה"ח מצד עצמו לא חל במעי האם אבל בכ"ז יש עליו איסורא דאבמה"ח מצד האם ומשום דהעובר כל זמן שהוא במעי האם נחשב כחבר מהאם. ואף למ"ד דעובר לאו ירך אמו יש לומר דלענין זה לכ"ע חשיבא כאחד מאבריה. והרי נראה פשוט דאף למ"ד דולד טרפה שרי ומשום דלאו ירך אמו הוא. מ"מ כשנמצא לאחר שחיטה מת או ב"ח חי יש עליו איסור טרפה ממש כמו אמו. ולא רק איסור משום חסרון שחיטה כמו ב"ט חי בטרפה דמותר על ידי שחיטת עצמו אבל ב"ח תי יש עליו איסור טרפות ממש. כמו האם, והא דב"ט ליכא עליו איסור טרפה ממש הוא מטעם כיון דיש להולד חיות בפ"ע לא שייך עליו איסור טרפות. וכמ"ש התוס' דמה"ט פסקינן לענין טרפות דלאו ירך אמו הוא. אבל ב"ח או בי"ט מת ודאי דיש עליו דין טרפה כל זמן שהוא במעי האם. וכן ביצת טרפה טרם שילדה ודאי דלכ"ע אסור. דהא חשבינן לה כבשר לכ"ד. ועיין ברמב"ם (פ"ה ממ"א הט"ו) שכתב דאם לא כלו לו חדשיו אע"פ שהוא חי במעי הטרפה אסור מפני שהוא כאבר מהאם. והיינו שיש עליו איסור טרפה ממש אף דהרמב"ם ס"ל דלאו ירך אמו הוא וכמ"ש הכ"מ והיש"ש בב"ק ועיין תוס' חולין (דף פ"ה) ד"ה אימא. אולם יש לומר דהתוס' אזלי אי בכ"ד אמרינן דיא"ה. ועיין ברמב"ם פ"ב מאה"ט שתמהו עליו וע"פ הנ"ל אפשר לישב דבריו ואכ"מ]. וע"כ אף דאין על העובר איסור אבר מן החי מצד עצמו עד שיולד. אבל יש בו איסור אבמה"ח מצד האם דהוי כאחד מאבריה. והא דאמרינן בנטרפה עם יציאת רובא דחל בבת אחת אבמה"ח וטרפה. היינו משום דכשנולד נפקע מהולד איסור אבמה"ח מצד האם ותל עליו אבמה"ח מצד עצמו. ואיסור אבמה"ח של עצמו שפיר בא בבת אחת עם איסור טרפה. ומיושב קושיתנו הנ"ל

ט) ומזה סיוע גם כן לדברינו הנ"ל בהרמב"ם דגם בעובר מת לא חשיב כנבלה. כיון דחזינן דחייב על העובר משום אבמה"ח של האם דחשיב כאחד מאברי' ועל כן פסק הרמב"ם שפיר דגם בחתך מעובר מת קודם שחיטה חייב משום אבר מן החי ולא משום נבלה. כיון דהאבר מן החי הוא מצד האם גם במת שייך כן. ולרש"י דפי' בר"מ דאמר דהבשר מגע נבלה דבמת הוי מגע נבלה ממש. צ"ל דמחלק דאף דבחי העובר הוי כאחד מאבריה להתחייב משום אבר מן החי של האם. מ"מ במת חל עליו דין נבלה. או יש לומר דרש"י סבר לי' דחל דין נבלה על האבר שיצא לחוץ לחוד. עוד יש לומר דרש"י לא סבר לי' כהתוס' דלא חל אבר מן החי עד שיולד. ועל כן גם בעובר חי לא הוי כאחד מאברי' וחייב משום אבר מן החי של עצמו. ועל כן במת חל עליו דין נבלה

י) והנה הגרע"א בתשובותיו ס' קנ"ח הקשה להשיטות דספק ספקא במקום דאתחזק איסורא לא אמרינן מב"ק די"א דהוכיח הגמרא דאין שליא בלא ולד מהך דשליא שיצתה מקצתה דאסורה באכילה דאם לא כן הוי ספק ספקא. והקשה דהא אתחזק איסורא דאינו זבוח. ונשאר בצ"ע. וראיתי בבא"י סימן ט"ו שתירץ על פי מש"כ התוס' בחולין דאיסור אבר מן החי אינו חל עד שיולד. וכן צ"ל דגם איסור דאינו זבוח ליכא במעי האם. דאם לא כן עדיין יקשה מהך דנטרפה עם יציאת רובא דאיך חייל על איסור דאינו זבוח. וכמו שהקשה הריצב"א בתוס' שבועות (דף כ"ד). וע"כ אם נימא דיש איסור דאינו זבוח צריך לומר דבמעי האם ליכא אינו זבוח ועל כן לא שייך חזקת איסור עיין שם. ואני תמה מאוד דאם ליכא שום איסור על העובר במעי האם עד שיולד. אם כן איזה איסור יש על האבר היוצא. דבפשטות האיסור הוא משום חסרון שחיטה וכאבר מן החי. וכן מתבאר בסוגיא דמהו לגמוע את חלבו עיין שם וברשב"א. ואף אם נימא דיש על האבר איסור בפני עצמו משום טרפה וכמ"ש להלן. אבל גם האיסור דבשר בשדה טרפה לא שייך רק אם האבר צריך שחיטה. אבל אם נימא דכל זמן שלא נולד ליכא לא אבר מן החי ולא אינו זבוח. והא דצריך להיות העובר ניתר בשחיטת אמו. היינו שלא יכול עליו כשיולד איסור אבר מן החי ועל זה הוא ההיתר דשחיטת האם. אבל אם כן לא שייך איסור על היוצא. ואולם בזה יש לומר דאחרי שהעובר יוצא חי אף דהוא כשחוט מ"מ לגבי האבר מהני חיותו דרהיט ואזיל ופודין בו שיחשב כחי וחל עליו אבר מן החי ביציאתו. וכן מוכרח דאם לא כן יחול על האבר היוצא איסור אבר מן החי קודם שנחתך. אבל קשה מבשר שתולש מהעובר קודם שחיטה דמבואר בכ"ד דאסור. איזה איסור יש כיון דאבר מן החי ואינו זבוח ליכא עד שיולד. ואם נימא דלא בעינן דוקא לידה רק שיצא לאויר העולם. ועל כן כשתולש בשר מעובר קודם השחיטה כיון שהוציא לאויר העולם נאסר משום אבר מן החי אף דאין לידה לאברים. אם כן עדיין יקשה הסוגיא דנטרפה עם יציאת רובא דאמרינן דחל בבת אחת אבר מן החי וטרפה והרי אין יוצא העובר בפעם אחת רק במעט מעט. ואם כן כל מיעוט שיוצא לאויר העולם חל עליו אבר מן החי. ועדיין קשה איך חל טרפה על אבר מן החי. וזה ודאי דוחק לאמר דאיירי שאכל האבר מהמיעוט שיצא באחרונה דכיון שיצא הרוב וחשיב גם המיעוט שבפנים כילוד חל בבת אחת על המיעוט אבר מן החי וטרפה. דפשטות הסוגיא לא משמע דאיירי בכהאי גוונא. והאומנם יש לומר דמ"ש התוס'