אמרי משה מג

דהעובר הוי כשחוט מהכ"ת יהי' טהור האבר שלא נכלל בההיתר דבהמה תאכלו. דהא לא הי' במחיצתה. ולר"ת יש שני דינים בהך גזה"כ דבבהמה תאכלו. והיינו בעובר חי נעשה כשחוט על ידי שחיטת אמו וע"כ גם האבר היוצא טהור מנבלה כנ"ל. וגם כשלא שייך לומר דהוי כשחוט דהיינו בעובר מת. מ"מ מה שבמחיצה מותר כנ"ל. וידעינן זה משום דסתמא כתיב כל בבהמה תאכלו דמשמע גם בעובר מת. והא דידעינן דבחי הוי כשחוט. י"ל מדאצטריך קרא דבשר בשדה לאסור אבר היוצא. ולמה צריך קרא כיון דלא הוי במחיצת הבהמה מהכ"ת ישתרי. ומכבר נתקשתי בזה. ומצאתי אח"ז בר"א שהעיר בזה דלמה צריך הקרא דבשר בשדה. דבשלמא למאן דאוסר אף בהחזיר צריך קרא על זה. אבל למאן דמתיר בהחזיר קשה טובא ע"ש. אבל לפמ"ש ניחא שפיר דהו"א דגם האבר היוצא מותר משום דכיון דהוי העובר כשחוט ממילא גם האבר מותר. וכמו דמהני באמת מה"ט השחיטה לטהר מנבלה. כן הו"א דמותר גם באכילה. ועל כן צריך חא לאסור באכילה. ומזה גופא יליף ר"ח דבגזה"כ דבבהמה תאכלו נכלל גם הדין דחל דין שחיטה על העובר. ואולם רבה דפליג וס"ל דגם במת מטהר אבר היוצא. ע"כ דס"ל דעובר מת חשיב כחי ומשום דהוי כאחד מאבריה. וע"כ גם האבר היוצא טהור מנבל' ולדידי' ניחא בפשיטות המשנ' דהושיט הרועה את ידו דלרבנן גם בטמאה טהור והיינו משום דעובר מת חשיב כחי דהוי כאחד מאבריה. ורק ר"ח לשיטתי' דס"ל דעובר מת חל עליו דין נבלה כנ"ל הוצרך לומר שם טעמא דרבנן משום הק"ו דהמחיצות מטהר מנבלה וכמשנ"ל. ולרבה לא מוכח מהגזה"כ דבבהמה תאכלו דמותר גם שאר איסורים רק לומר דחל דין שחיטה גם על העובר

ו) ולפ"ז מיושב שפיר הרמב"ם הנ"ל דפסק דחלבו של שליל אסור. והקשו עליו מר"א דאמר דר"מ לשיטתי' ור"י לשיטתי' דכבר כתבנו דקשה טובא בהא דאר"א דר"י דמתיר חלבו של שליל הוא לשיטתי' דמתיר ב"ט חי בשחיטת אמו. ואיך תלי זה בזה דהרי לפי הנתבאר דהא דהעובר מותר ע"י שחיטת אמו. היינו משום דחל דין שחיטה גם על העובר והוי כשחוט דמשום ה"ט מטהר גם אבר היוצא מנבלה. וא"כ איך נתיר משום זה אסור חלב, דלא תלי בשחיטה וע"כ צ"ל דר"א ס"ל כר"ח דס"ל דעובר מת חל עליו דין נבלה. ובכ"ז מותר ע"י שחיטת האם אף דל"ל דהוי כשחוט דאחרי שהוא נבלה ל"ש בו שחיטה וע"כ דגזה"כ הוא להתיר כל האיסורים אף שאין שייך לשחיטה. וע"כ קאמר שפיר דגם חלבו מותר לר"י לשיטתי'. אבל הרמב"ם דפסק כרבה דגם בעובר מת מטהר אבר היוצא. וכמתבאר בפ"ב מאבות הטומאה הל"ט. וע"כ הטעם כמש"ל דס"ל דגם עובר מת הוא כחי. ושייך בו הכשר שחיטה דהוי כאחד מאברי'. ולפ"ז לא תליא כלל ר"י לשיטתו דאף דמתיר ב"ט חי היינו משום הכשר שחיטה דחל על העובר אבל להתיר חלבו לא מוכח כלל והא דחלבו של ב"ח פסק הרמב"ם שם דמותר היינו משום דחדשים גרמי. וכל דלא כלו חדשיו לא חל איסור חלב והא דמותר גם איסור טרפה בב"פ כמבואר בר"ן היינו דכ"ז שלא יצא לאויר העולם לא חל איסור טרפה דהוי כאחד מאברי'. (ועיין בתוספות דף צ') דגם חלב לא חל עד שיצא לאויר העולם. וא"כ כ"ז שהוא בבהמה ניתר בשחיטה דעדיין אינו טרפה וכיון שכבר יש לו הכשר שחיטה שוב ל"ש איסור טרפות דאין טרפה לאחר שחיטה אף שחי הוא דהרי למ"ד דמחצה כרוב ובעוף סגי השחיטה בחצי קנה לחוד. ועדיין חי הוא ובודאי דלא יפסול טרפות לאחר שחיטה וה"נ בב"פ כיון שכבר שחוט ל"ש טרפות משא"כ איסור חלב יוכל לחול גם בב"פ וכמו שיתבאר להלן

ז) והנראה דיצא ליה להרמב"ם דהך דא"ר אושעי' דפליגי בב"ט חי והלך ר"מ ור"י לשיטתם לאו מילתא דפסיקא היא לכ"ע מהא דריש ג"ה דאמרינן שם דהא דג"ה נוהג במוקדשין היינו משום דבמעי אמן הן קדושין מ"ה נוהג בשליל וע"ש בתוס' ד"ה בולדת קדשים ובד"ה והא מדקתני, בהא דתלי בפלוגתא דר"מ ור"י שהקשו דהא גם ר"י מודה דאסור כי לא נשחטה. וכמבואר בפ' המקשה דר"י ס"ל דתלש חלב מב"ט חי חייב אע"פ שאם נשחטה הכל מותר ע"ש בתוס', ובחידושי הרשב"א שטרחו מאד ליישב הסוגיא. והנה מזה הוכיח הרמב"ם דע"כ סוגיא דהכא פליג אהא דר' אושעיא דס"ל דאף אי ג"ה חל על העובר משעה שנוצר וכן חלב לר"י דס"ל דחדשים גרמי וחל גם טרם שנולד ויצא לאויר העולם. מ"מ לר"י דס"ל דשחיטת אמו מטהר גם ב"ט חי כ"כ מתיר השחיטה איסורא דגיד וחלב. אף שכבר נאסר טרם השחיטה ולהכי קאמר ר' אושעי' דמחלוקתן דר"מ ור"י בגיד וחלב הוא רק בב"ט חי והלכו לשיטתם ומבואר דס"ל דבבן ח' ודאי מותר הגיד והחלב לכ"ע אף לר"מ כיון דשחיטת אמו מטהר ב"ח כ"כ מותר גם הגיד דאף דחל איסורא דגיד משעה שנוצר ואלו תלש הגיד והוציאו לחוץ טרם השחיטה הי' אסור. ומשום דבגיד לא בעינן חדשים וכמ"ש התוס' ד"ה בולדת הנ"ל. מ"מ כששחט האם אם העובר ב"ח מתיר השחיטה איסורא דגיד ולהכי קאמר דמחלוקתן דוקא בב"ט חי ומשמעות הדברים דקאי בין אגיד ובין אחלב דגם בגיד דוקא ב"ט אסור ר"מ לשיטתי' דשחיטת האם אינו מתיר. אבל ב"ח גם לר"מ מותר הגיד ומכ"ש החלב דבעינן חדשים. ור"י דמתיר אף בב"ט חי אף דאז כבר חל גם איסורא דחלב לר"י דחדשים גרמי מ"מ מותר ומשום דשחיטה מטהר גם ב"ט לשיטתו. ולהכי מתיר גם הגיד אף דגם ר"י ס"ל דאיסור גיד חל משעה שנוצר. ובזה לא פליגי כלל ר"מ ור"י ורק דהשחיטה מתיר איסורי' דגיד וחלב אבל הסוגיא דריש ג"ה הנ"ל דתלי הגמ' הך דינא אימתי חל איסורא דגיד אי משעה שנוצר או דוקא לאחר לידה בפלוגתא ר"מ ור"י ע"כ דפליג אר' אושעי' וס"ל להך סוגיא דע"כ ר"י ס"ל דאינו חל איסור גיד עד הלידה. דאלו הי' סובר ר"י דחל משעה שנוצר א"כ איך מתיר ג"ה של שליל גם לאחר שחיטה דכי עדיף הולד מאמה שאינו מתרת השחיטה איסורים וכמו שתמה הרא"ש בהמקשה ס"י. והיינו כמש"ל דהשחיטה מתיר רק איסורא דאבמה"ח של העובר ומשום דהוי כאלו נשחט העובר דד' סימני' אכשרי'. וגם בעובר מת שייך עליו הכשר שחיטה וכדס"ל לר"ח וכמש"ל וא"כ ע"כ מוכח מר"י דס"ל דג"ה אינו נוהג בשליל היינו משום דס"ל דאינו חל כלל איסורא דגיד עד שיולד. וכיון דבשעת שחיטת האם לא הי' הגיד אסור עדיין והוי כבשר וניתר בשחיטה שוב לא חל עליהם איסורא דגיד לאחר שחיטה דהוי כבשרא בדיקולא וכן דלענין חלב צ"ל דס"ל לר"י ע"כ דלא חל חלב עד שיולד ומשום דאוירא גרים וכר"ל והא דס"ל לר' יוחנן דחדשים גרמי וקיל"נ הכי היינו משום דפסק כר"מ דחלבו של שליל אסור. וס"ל להרמב"ם דהא דפסק ר"י כר"מ דחלבו אסור לאו משום דהולך לשיטתיה דב"ט חי אינו ניתר בשחיטה וכדפריש ר' אושעי' ורק דהך דיני דחלבו אסור הוא אליבא דכ"ע אף אם ניתר בשחיטה. ומשום דאין השחיטה מתיר איסורים רק אבמה"ח דחל דין שחיטה גם על העובר

ח) והנה קשה לי בהא דמבואר במשנה דבחתך קודם