אמרי משה מב

מותר לר"י משום דלשיטתי' ב"ט חי מותר בשחיטת האם. דכיון דס"ל לר"י דגם ב"ט כי נכלל בגזה"כ דכל בבהמה וממילא דגם חלבו מותר דכל האיסורים מותר ע"י שחיטת האם כמו. שמותר איסור נבלה כשהעובר מת. אבל לר"מ דס"ל דב"ט חי אינו בכלל גזה"כ דכל בבהמה תאכלו ע"כ גם חלבו אסור. ואך צריכין אנו לברר אי תל דין נבלה על עובר מת

ג) והנה (בדף ע"ב) במשנה שחט את אמו ואחר כך חתכה הבשר מגע נבלה. פרש"י דאם העובר מת מגע נבלה גמורה ואם הוא חי הוא מגע אבמה"ח. ומבואר מרש"י דחל על העובר המת דין נבלה. ואולם ברמב"ם פ"ה ממ"א הי"א כתב דאבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה והוא בחוץ הר"ז אבמה"ח ולוקין עליו ואפילו מת העובר קודם שחיטה. מבואר מדבריו דגם במת אין עליו דין נבלה והאבר היוצא אסור רק משום אבמה"ח ולא משום נבלה. וזה דלא כרש"י הנ"ל, אך אפ"ל דלא פליגי דהרמב"ם דקאי בחתכו קודם שחיטה וע"כ ס"ל דלא חל על העובר דין נבלה דכל שאמו חי' נחשב כאחד מאבריו וחשיב גם כן כחי. אבל רש"י דקאי בתתכו לאחר שחיטה שפיר ס"ל דבעובר מת האבר מטמא משום נבלה. אך אינו מובן איך חל דין נבלה על האבר לחוד לאתר השחיטה דכיון דכשמת העובר והאם חי' לא חל אז דין נבלה איך יחול אח"כ כששחט האם דין נבלה על האבר. ואולם אפ"ל באופן אחר דרש"י דקאי לר"מ דס"ל דאין שחיטת האם מטהר להאבר מנבלה וע"כ שפיר חל תיכף כשמת העובר דין נבלה על האבר. אבל הרמב"ם דקאי לפי מה דקיי"ל כרבנן דגם האבר ניתר מהשחיטה לטהר מנבלה, ע"כ כתב דגם בעובר מת אין על האבר דין נבלה, והיינו משום דכיון שיש תקנה לטהר ע"י שחיטת האם מטומאת נבלה אמרינן דלא חל כלל דין נבלה. ולפ"ז גם לרש"י דוקא על האבר חל דין נבלה לר"מ משום דאין מועיל שחיטת אמו. אבל על העובר שבפנים כיון דע"י שחיטת אמו יהי' מותר לא חל עליו דין נבלה. וגם זה דוחק דיחול איסור נבלה על האבר לחוד גם לפי מה דס"ל להרמב"ם דחלבו של ב"ט חי אסור וע"כ דלא ס"ל דמחיצת האם מהני להתיר שאר איסורים. ואם כן נימא להיפך דחל דין נבלה על העובר המת ובאמת לא יתיר השחיטה בעובר מת. וע"כ דהא דס"ל להרמב"ם דאין על העובר דין נבלה לאו משום דיש תקנה בשחיטה. רק משום דכל שהאם חי חשבינן העובר כאחד מאבריה וחשבינן העובר ג"כ כחי. וע"כ כתב דבחתך קודם שחיטה חייב משום אבמה"ח ולא משום נבלה). ועיין בתוספות (בדף ע"ב) ד"ה הוצא שכתבו דעובר שבפנים אפילו מת חשיב כחי דהא מהני לו שחיטת אמו. וע"כ העובר טהור ואין מקבל טומאה מהאבר כשחתכו קודם השחיטה. והנה הטעם שכתבו התוס' דחשיב כחי משום דמהני שחיטת אמו. צ"ע מה טעם הוא זה דמשום זה לא יקבל טומאה. דאף אם לא נחשב העובר כחי יכול להיות ניתר בשחיטת אמו. וכמו בחותך מעובר שמותר באכילה. ואולי דס"ל דגם בחותך מעובר חשיב כחי. ויותר נראה דכונתם דע"כ לא חשיב כמת לחול עליו דין נבלה דאם כן לא הי' מהני שחיטת אמו להתירו באכילה. וע"כ דלא חל עליו דין נבלה דחשיב כחי ומשום דהוי כאחד מאברי'. (ואין כונת התוספות ליתן טעם דלהכי חשיב כתי משום דמהני שחיטת אמו. רק כונתם להוכיח דע"כ לא חשיב כמת דא"כ יהי' נבלה ולא מהני שחיטת אמו. אבל הטעם דחשיב כחי הוא משום דהוי כאחד מאברי'. ולפי זה פליגי הרמב"ם ותוס' על רש"י הנ"ל. דלפ"ז גם לר"מ דל"מ שחיטת אמו לטהר העובר לא יחול על האבר דין נבלה. ואולי דרש"י סובר דתל דין נבלה על האבר לחוד דלא הוי כאחד מאברי' רק מה שבמחיצת האם

ד) והנה לכאורה מצינו בזה פלוגתא דתנאי במשנה (דף ע' ע"ב) בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בין בטמאה בין בטהרה טהור רי"א בטמאה טמא בטהרה טהור. ומבואר דלת"ק דגם בטמאה דאין לה היתר שחיטה אין העובר מטמא וע"כ הטעם דחשיב כחי דהוי כאחד מאברי'. אבל לר"י דבטמאה טמא ע"כ דלא חשיב העובר המת כחי. ורק בטהרה משום דיש לה תקנה בשחיטה ע"כ אין מטמא. ואולם באמת משמע להיפך דבגמ' פריך מ"ט דת"ק אמר רב חסדא ק"ו אם הועילה מחיצת אמו להתירו באכילה נא תועיל לטהר מנבלה. ומשמע דפשיטא להגמ' דמסברא חשיב כמת ולא הוי כאחד מאברי'. ורק הטעם דמחיצת האם מהני לטהר מטומאת נבלה גם בטמאה. מגזה"כ דמקשינן טמאה לטהורה. והוא חלות דין מחיצות לטהר מנבלה כמו שיש דין מחיצות ע"י שחיטה להתיר באכילה, כן יש דין מחיצת בחי' לטהר מנבלה מק"ו. דאם נימא דהק"ו הוא לגלויי דהעובר תשיב כחי וכאחד מאברי' למה צריך היקשא דטמאה לטהרה. וכן משמע בתוס' (דף ע"ב) ד"ה וחכמים שכתבו א"נ מודו רבנן בהוציא ידו לחוץ ונגע בו דבטמאה עמא דלענין מה שבחוץ לא מקשינן טמאה לטהרה. ואי נימא דעובר חשיב כחי דהוי כאחד מאברי' אין סברא כלל שיחול דין נבלה על האבר שבחוץ לחוד. וצ"ל לתירוץ זה הא דבטהורה קודם השחיטה אין מטמא האבר שבחוץ וכמ"ש התוס' מקודם. היינו משום דכיון דיש לו תקנה לטהר אח"כ מנבלה ע"י השחיטה על כן אין מטמא גם קודם השחיטה, ומתחילה נראה דס"ל דאילו חל דין נבלה על העובר לא הי' מועיל השחיטה לטהר

ה) והנלע"ד דפליגי בזה אמוראי דבדף ע"ד אמר ר"א מחלוקת באבר דעובר חי אבל באבר דעובר מת דברי הכל שחיטה עושה ניפול. ורבא אמר כמחלוקת בזה כן בזה ויש להבין טעמא דר"ח דבמת לכ"ע אין השחי' מטהר. וברש"י פירש דבחי הטעם משום דיש במינו שחיטה וע"כ צריך לפרש אגב אמן. ואינו מובן דאם כן גם במת יש לו היתר שחיטה אגב אמו. ועיין במהרש"א שהרגיש בזה. והנלענ"ד דס"ל לר"ח דעובר מת חל דין נבלה עליו. ואם יחתוך אבר ממנו קודם השחיטה יהי' חייב משום נבלה. וכבר נתבאר (באות א') דהא דמהני לרבנן השחיטה לטהר גם אבר היוצא מנבלה אף דאינו נכלל בההיתר דכל בבהמה, הטעם הוא משום דהא דמהני השחיטה לטהר העובר באכילה הוא משום דחל היתר השחיטה גם על העובר והעובר גם כן כשחוט משום דהוי כאחד מאברי' וסימניו כשחוטים. ולכן גם אבר היוצא חל עליו דין השחיטה לטהר מנבלה ואסור באכילה רק משום בשר בשדה. וע"כ ס"ל לר"ח דכ"ז באבר דעובר חי. דאף דלא כלו לו חדשיו אבל כיון דחי ואם יחתוך ממנו אבר יהי' חייב משום אבר מה"ח או משום אבמה"ח של עצמו אם נימא דחל אבמה"ח טרם הלידה. ולהתוספות (בדף צ') דאבמה"ח אין חל עד שיולד יהי' חייב משום אבמה"ח של האם וכמ"ש להלן. ושייך לחול על העובר דין היתר השחיטה אגב אמו. וע"כ גם אבר היוצא טהור מנבלה. כיון דהוי העובר כשחוט גם האבר כשחוט וכנ"ל. אבל בעובר מת דתל עליו דין נבלה ול"ש לאמר דנעשה העובד כשחוט דבנבלה לא שייך שחיטה. והא דהעובר שבמחיצת הבהמה מותר גם במת לא משום דהוי כשחוט, רק דגזה"כ דכל בבהמה תאכלו להתיר כל האיסורים גם איסור דנבלה שנמצא במחיצת הבהמה. ולכן באבר היוצא במת ס"ל לר"ח דאין השחיטה מטהר מנבלה. דכיון דבמת לא שייך לומר