אמרי משה מא

לקוץ ואין פוסל אחרי שנגמר השחיטה ברוב. י"ל דבריו דאחרי שנגמר השחיטה תו אין על המיעוט בתרא תורת שחיטה. ואך כשגמר ישראל המיעוט בתרא עושה עי"ז גם המיעו"ב שיהי' תורת שחיטה עליו וע"כ פוסל שהי'. משא"כ ע"י שחיטת עכו"ם. ועיין ביש"ש פ"ב ס"ו. ולפי זה י"ל דשפיר מועיל המיעוט בתרא להכשיר גם במקום שחיטה (וכן מוכרח דמועיל המיעו"ב להשיטות דנקובת הושט טרפה ולא נבלה גם בשחט במקום הנקב וכמש"ל (באות כ"ה). ובשחט עכו"ם השליש הב' פסול משום דמיקרי נפסלה בשחיטה וכן גם מחובר. דכל פסול שעושה באמצע השחיטה פוסל השחיטה לבד מהגרמ' דהוי כשוחט ביד

לג) ועכ"פ לפי הנתבאר דשחיטת עכו"ם ומחובר בשליש הב' טרפה ואין מועיל להכשיר ע"י המיעוט בתרא. הנה אין מקום לקושיא הנ"ל. ואך לכאורה יקשה דמשכחת שיהי' בשר מותר בלא שחיטה בהגרמה בשליש הב' לפי מה דקיי"ל דכשר על ידי שחיטת המיעו"ב. ואך גם זה ל"ק. לא מיבעיא להפר"ח דס"ל דשלא במק"ש אם נפסקה ברובא לא הוי נבלה ולא הוי כמנחא בדיקולא. דנפ"מ דלפי זה גם לחזקי' דס"ל דאינה לאברים היינו דוקא במקום שחיטה. אבל שלא במקום שחיטה ודאי דעדיין יש עלה אבמה"ח כיון דמהני השחיטה אח"כ להפר"ח לטהר מנבלה. ואולם אף להפלתי דס"ל דגם בשלא במק"ש הוי כמנחא בדיקולא ותו לא מהני שחיטה. מ"מ חזינן דחלוק ממק"ש דהרי ברמב"ם בפ"ג משחיטה מבואר דגרגרת שנפסק במקום הראוי לשחיטה נבלה דמוכח להדיא דשלא במק"ש לא הוי נבלה. וקשה טובא על הפלתי, ועכצ"ל דהרמב"ם דאיירי שם דהוי נבלה מחיים זה דוקא במק"ש ושלא במק"ש לא הוי נבלה מחיים. ורק דל"מ שחיטה דכמנחא בדיקולא וכשישחוט ע"כ תהי' נבלה. ולפ"ז שפיר יש לומר דגם לחזקי' יש עלה אבמה"ח כשנפסק שלא במק"ש. ורק במק"ש אמר דאינה לאברים דהוי נבלה מחיים. ואף בבהמה וכבר שחט סימן אחד במקום שחיטה כיון דסימן השני הי' מקצת בהגרמה שע"י הך סימן לחוד אינו עושה נבלה מחיים ולא הוי כפסוק לגמרי ועל כן יש עלה אבר מן החי. ומיושב שפיר קושית הגאונים הנ"ל

לד) והנה לכאורה יש להקשות להפלתי דגם שלא במק"ש הוי כמנחא בדיקולא. אם כן בשחט שליש והגרים שליש דכבר הוי כמנחא בדיקולא והריאה אז גם כן כמנתא בדיקולא כמבואר בדף ל"ג. וא"כ גם כששוחט אח"כ השליש בתרא יהי' על הריאה איסור אבמה"ח. דלפמ"ש המהר"ם לובלין שם (בדף ל"ג) דהא דבכ"ד הריאה מותרת היינו על ידי שחיטת הקנה לחוד. וא"כ בגווני הנ"ל ישאר הריאה באיסור אבמה"ח דהרי א"ל גם שחיטת הקנה דהוי כמנחא בדיקולא טרם שנגמר השחיטה בקנה. ואך גם בל"ז ק"ל טובא מעוף לר"א דס"ל ושט ולא קנה אם כן יאסר לדידי' ריאה של עוף. (ואולי דבעוף לא אמרינן כמנחא בדיקולא ע"י הקנה לחוד דאינו תלוי בקנה). ואך באמת בלאו זה תמוה דברי המהר"ם הנ"ל להתיר הריאה על ידי הקנה לחוד. וע"כ נראה דכיון דקיימא לן דאין שחיטה עושה ניפול ומיתה עושה ניפול. וע"כ גם בריאה דאמרינן דכמנחא בדיקולא דמיא מ"מ רשיבת כאברים המדולדלים דהרי עדיין מחובר הסימן והריאה לצדדים ואין נופל למטה. ולכן אין מזמנים עכו"ם על בני מעיים דלדידהו דהשחיטה כמיתה ומיתה עושה ניפול וע"כ הוי אבמה"ח. אבל לישראל דשחיטה אין עושה ניפול שפיר ניתרת הריאה גם על ידי הושט דלא גרע מאברים המדולדלים. וניחא נמי מה שהקשינו מהגריס שליש האמצעי. דהרי אף דהוי כמנחא בדיקולא מ"מ מתיר אחר כך השחיטה: סימן ד אם יש בנפל איסור אבמה"ח לענין אם מותר ליתנו לב"נ ובדברי הרמב"ם בחלבו של ב"ט דפסק דאסור א) הנה ז"ל הרמב"ם בפ"ז ממ"א, השוחט בהמה ומצא בה שליל כל חלבו מותר ואפילו מצאו חי. מפני שהוא כאבר ממנה. ואם שלמו לו חדשיו ומצאו חי אע"פ שלא הפריס על הקרקע חלבו אסור וחייבין כרת. ותמהו עליו כל הראשונים דהרי בגמרא א"ר אושעיא דר"מ ור"י דפליגי אי חלבו של שליל אסור אזיל ר"מ לשיטתי' ור"י לשיטתי' דפליגי בב"ט חי אי שחיטת אמו מתרת. וכיון דהרמב"ם פסק בזה כר"י דבי"ט חי ניתר בשחיטת אמו גם חלבו יהי' מותר כיון דר"א אמר דתלי חדא באידך. ומשום זה דחו רוב הראשונים דברי הרמב"ם ופסקו דגם חלבו מותר. ועיין במ"מ שכתב דאף דר"א אמר דאזלי לשיטתם אין זה מוכרח דתלי זב"ז ופסק כסתם משנה דחלבו אסור. אבל בכ"ז תמוה כיון דלא מצינו מאן דפליג על ר' אושעיא דתלי זב"ז מאין לקח הרמב"ם לחלוק על זה

והנראה לענ"ד דהנה בהא דעובר ניתר בשחיטת אמו יש להסתפק אי הכונה דחל דין שחיטה גם על העובר משום דחשיב כאבר מהאם וסימניו כשחוטים. ולפ"ז ל"ש הך היתרא רק לענין שמותר לאוכלו בלי שחיטה ואין עליו איסור אבמה"ח אבל אין שייך זה להתיר איסורים שאין נוגע לשחיטה כחלב ודם. או דגזה"כ דכל בבהמה תאכלו לא משום דחל השחיטה גם על העובר, רק דאתי להתיר כל האיסורים שיש בעובר גם במה שאין נוגע לשחיטה. והנה מהא דמבואר במשנה (דף ע"ב) דלרבנן דר"מ גם להאבר היוצא מטהרת השחיטה מטומאת נבלה, אף דלא נכלל בההיתר דכל בבהמה תאכלו, דהא לא הי' במחיצת הבהמה. וע"כ הטעם משום דחשבינן שחיטת האם כאילו נשחט העובר ג"כ וחל דין שחיטה גם על העובר. וע"כ גם האבר היוצא מטהר מנבלה כיון דהעובר כשחוט. גם על האבר היוצא חל דין שחיטה ורק באכילה אסור האבר משום גזה"כ דבשר בשדה. וכן מהא דאמרינן דד' סימנים אכשרי' רחמנא משמע ג"כ דהיתר העובר בלא שחיטה משום דסימניו כשחוטים. ולפ"ז קשה טובא הך דר' אושעיא דלר"י דב"ט מותר בשחיטת האם גם חלבו מותר. ואיך תלי זב"ז דהרי הא דמותר בלא שחיטה הוא משום דשחיטת האם מהני גם להעובר. ומה שייך בזה להתיר גם החלב

ב) והנראה, דהנה במשנה מבואר להדיא דגם כשהעובר מת מותר העובר בשחיטת האם. ויש להסתפק בעובר מת אי חל עליו דין נבלה קודם השחיטה. א"ד כל שהאם היה לא חל דין נבלה על העובר דחשבינן העובר כאחד מאבריה. וזה ודאי אף אם יופסק החיות באחד מאבריה לא חל על האבר דין נבלה. וה"נ בעובר. ואם נימא דחל על העובר דין נבלה הי' מוכרח דגזה"כ דכל בבהמה תאכלו לא רק להתיר העובר בלא שחיטה משום דהוי כשחוט. דהרי חזינן דמותר ג"כ כשהעובר מת דהוי נבלה ועל נבלה לא מצינו היתר שחיטה. וע"כ דגזה"כ דמתיר כל האיסורים. וא"ש הך דר"א דתליא הך דחלבו