אמרי משה לט

אבל הא דפסק הרמב"ם דבכל גווני הוי נבלה. אף שנת במקום הנקב. זה אין מוכח מהך דשהי' במיעו"ק ומנ"ל זה להרמב"ם

כז) ועפ"י דברינו ניחא דהנה החילוק שי"ל בין שקט במקום הנקב לשחט שלא במקום הנקב. ע"כ היינו דבמקום הנקב י"ל דהוי נבלה משום דלא שחט רובו של הסימן ואף אם גומר כל הסימן ל"מ משום דנימא דמיעוי"ב אין מצטרף להשתיטה. וגם צריכים לומר דהפגום היינו הנקב ג"כ אין מצטרף להכשיר. ול"ד לחק"פ דבושט ל"מ ח"פ וע"כ כששחט במקום הנקב ליכא רובא בשחיטה והוי נבלה. משא"כ בשחט שלא במקום הנקב י"ל דמועיל השחיטה לטהר מנבלה. אבל לפמש"ל דע"כ אאפ"ל שני הדינים אלו ביחד כדמוכח מדף מ"ד כנ"ל באות. דע"כ צ"ל אחד מתרתי או דגם בושט מהני הפגום להצטרף. או דהמיעו"ב מועיל להכשיר וכיון שכן אין נפ"מ בין שחט במקום הנקב או שלא במקום הנקב דגם במקום הנקב יש רוב בשחיטה. או ע"י צירוף הנקב. או כשגומר כל הסימן ע"י המיעו"ב וכיון דמוכח מדף י' הנ"ל דשהה במיעו"ק הוי נבלה ומשמע דגם כשגמר כל הסימן אף דאיכא רובא בשחיטה מ"מ הוי נבלה. ומזה הוכיח הרמב"ם דבכ"ד הוי נבלה. גם בשחט שלא במקום הנקב. דהא אין נפקותא בין שחט במקום הנקב לשלא במקום הנקב כנ"ל. וע"כ דנקובת הושט נבלה מצד עצמה

כח) ומה מאד מדוקדק בזה לשון הרמב"ם שז"ל. אם שחט רוב הקנה או שניקב בושט כ"ש ושהה כשיעור בין שחזר וגמר השחיטה שהתחיל בין ששחט שחיטה גמורה במקום אחר פסולה. מפני שהבהמה או העוף שנפסק רוב הקנה או שניקב הושט כ"ש נבלה עכ"ל והרי מפורש יצא מלשונו דהני תרי דינים תלוים זב"ז. דלכן בשהה במיעו"ק הוי נבלה משום דנקובת הושט בעלמא גם שלא במקום הנקב הוי נבלה ולהכי בשהה וגמר אח"כ השחיטה שהתחיל ל"מ והיינו כמש"ל דאם ע"י הנקב לא הוי נבלה. גם בשהי' לא הי' נבלה כשגומר השחיטה או משום דגם בושט פגום מהני להשלים לרוב או עכ"פ כשגומר הסימן בכולו מהני המיעוי"ב להכשיר ומדמוכח דשהה במיעו"ק הוי נבלה ע"כ דנקובת הושט בעלמא ג"כ נבלה כנ"ל

כט) ואף אי נימא דבושט הפגום לא מצטרף וגם המיעו"ב אין מועיל להכשיר וכמו שצדדנו לעיל לדחות הראי' מדף מ"ד הנ"ל ג"כ י"ל דברי הרמב"ם הנ"ל דס"ל דאף בשחט שלא במקום הנקב ליכא רובא בשחיטה. דכל אורך הושט שכנגד הנקב הוי כפסוק ולא מקרי שחיטה וכנ"ל (באות כ) וא"כ אין נפ"מ בין מקום הנקב לשחט שלא במקום הנקב דבכל גווני ליכא רובא בשחיטה. אם נימא דהפגום לא מצטרף וגם המיעוו"ב אין מועיל להכשיר. וע"כ כיון דמוכח דבמקום הנקב נבלה. מהא דשהה במיעו"ק הוי נבלה כנ"ל. א"כ מוכח ג"כ דגם שלא במקום הנקב הוי נבלה. דאין נפ"מ כלל וממ"נ ניחא דברי הרמב"ם דאם נימא דהפגום או המיעו"ב מצטרף גם במקום הנקב יש רובא בשחיטה. ואי נימא דאין מצטרפין גם שלא במקום הנקב ליכא רובא בשחיטה כנ"ל ושפיר מוכח מסוגיא דדף י' הנ"ל דנקובת הושט נבלה בכל גווני

ל) ולישב השיטות דס"ל דנקובת הושט טרפה. מהך דספק שהה דמוכת דשהי' במיעו"ק הוי נבלה וא"כ ה"ה בנקב. הנה לבד כי י"ל עפמש"ל דשהי' הוי פסלות על כל השתיטה וע"כ שפיר הוי נבלה ע"י שהי' במיעו"ק. נלע"ד דאפשר ליישב באופן אחר דהנה בכ"ד דאמרי' נשחטה בחזקת היתר אף דנולד ריעותא מחיים הוא משום דהי' לה חזקה קודם שאתיליד הספק דאם תשחט תהי' כשרה ומוקמינן אותה על חזקה זו אחרי נשחטה כדין דכמו שהיתה עומדת מקודם הריעותא בחזקה שהשחיטה תכשיר אותה לאכילה כן היא מותרת ולא תתחדש בה טרפות. אבל אם הספק בעצם השחיטה אם נשחטה כדין כמו בספק שהה הנה אף אם נימא דהוי רק טרפה ע"י שהי'. אבל עכ"פ הרי אין לה חזקת היתר דהחזקה שלה דנשחטה בחזק"ה היינו באם שתשחט בודאי כדין תהי' מותרת. אבל באופן שנתחדש ספק בעצם השחיטה אם שחט כהוגן הרי בכה"ג לא הי' לה מעולם חזק"ה. דהרי גם מעיקרא לא הי' לה חזקה שתשחט כדין וכיון דא"ל חזקת היתר אסורה מספק דנהי דחזקת איסור אין לה (אם אמרי' דע"י שהי' הוי רק טרפה) ול"ד להא דאמרי' בהמה בחי' בחזק"א עד שיודע במה נשחטה היכא דהוי ספק נבלה ע"י סכין פגום או בשהי' וכדומה שלא במיעו"ק. דשם אסורה בודאי משום דמוקמינן אחזק"א דאינו זבוחה. אבל בספק שהה במיעו"ק אם הוי רק טרפה א"ל חזק"א. אבל עכ"פ חזק"ה ג"כ א"ל. ואסורה מספק. ולהשיטות דמחזיקין מאיסור לאיסור אפשר דגם בספק טרפה ע"י השחיטה. מחזיקין מאל"א להיות אסור בודאי. [דנהי דאם נשחטה כהוגן בודאי אמרי' דנשחטה הותרה משום החזק"ה שהי' לה שאם תשחט תהי' מותרת. ול"א שיש לה גם כן חזק"א מאל"א והוי חזקה נגד חזקה ותהיה אסורה מספק היינו משום דהחזק"ה סותר לגמרי החזק"א דמעולם היתה עומדת להיות מותרת אם תשחט כדין. אבל בספק במעשה השחיטה אף דהוי רק טרפה כיון דא"ל חזק"ה על ספק כזה שוב י"ל דגם חזק"א יש לה אבל א"צ לזה דעכ"פ חזק"ה א"ל ואסורה מספק] ואם כי לכאורה י"ל דיש לה חזקת הגוף שאינה טרפה כמו שלא היתה טרפה מקודם כן לא נטרפה ע"י השחיטה. אבל ז"א דהרי ע"כ נעשה בה מעשה שעושה טרפות. דהיינו השחיטה שיש בה כדי לטרוף אם לא נעשה כהוגן ושהה. ומהכ"ת נימא שנשחטה כהוגן ולא שהה. ולא נעשה טרפה ע"י השחיטה ול"ד לכל ספק טרפה דאמרי' שלא נתחדש בה מעשה טרפה אבל הכא ע"כ יש מעשה התחדשות ומה"ת נימא דנעשה השחיטה כהוגן דע"ז אין מלמד החזקה ובפרט לפמ"ש האחרונים דחזקה ל"א רק דנימא דלא נתחדש בה מעשה אבל לומר ע"י החזקה שנתחדש בה מעשה ל"א. ועיין בבה"ל סי' כ"ב. וא"כ גם הכא ל"ש לדון החזק"ה ע"י שנימא שנשחטה כהוגן וגמר השחיטה כדין דהיינו ע"י מעשה, ואף דגם אם שהה במיעו"ק הוי שחיטה לטהר מנבלה כנ"ל. אבל כשאנו דנין לענין אכילה ל"ש החזק"ה שנעשה השחיטה בלא שהי'. ועוד דהרי בכל שחיטות כשמתחיל לשחוט הושט הרי עושה מעשה טרפה ורק אח"כ כשגומר השחיטה בהכשר נעשה מעשה שחיטה מתחלה. אבל עכ"פ חזקת הגוף שלא נטרפה י"ל דל"ש] ובזה אפשר ליישב ג"כ מה שתמהו על הרבינו יונה דהוציא מהך דספק שהה דגם בספק שמוטת הגוף טרפ'. וי"ל ג"כ עד"ז דהיינו באופן שע"י מעשה השחיטה שאוחזה השוחט לשחוט הוא דאתיליד הספק דילמא נשמטה וע"כ טרפה מספק כנ"ל ואכמ"ל

לא) והנה שמעתי מהכ"א שא"ל הגר"א מטעלז (זצ"ל) שפלפל עם הגר"י סאלאנטער זצ"ל בקושיא