אמרי משה לז

הנקב חשיב שחיטה שלא במקום חתך כל שאינו פסוק ברוב ולא הוי כמנחא בדיקולא מקרי שחיטה וע"כ גם במחצה לא פוסל שהי'. דיש תקנה להתחיל לשחוט באותו המחצה ששחט מקודם ששהה וכשישחוט רוב שפיר יהי' שחיטה מעליא ברובא כיין דגם כנגד הנקב מקרי שחיטה. וע"כ לא הוי מידי דמנבלה גם במחצה. וע"כ הקשו התוס' דלא משכחת שהי' בעוף:

כא) והנה שוב אח"ז שמעתי מאדמו"ר יחי' שאמר ג"כ בטעמא דנקובת הושט נבלה משום דלא משכחת שחיטה ברוב וכמש"ל (באות ט"ז) ועפ"ז חמר ליישב ג"כ מה דפסק הרמב"ם דבחסר הגרגרת כאיסר ג"כ נבלה. ותמוה דבגמ' בדף ל"ב שקו"ט רק בפסוקת הגרגרת ונקובת הושט אי הוי נבלה. ומאין הוציא הרמב"ם דגם בחסר יהי' נבלה, ועפ"י הנ"ל ניחא דכמו בנקובת הושט נבלה מטעם דלא משכחת שחיטה ברוב. ה"נ בחסר כאיסר בקנה ג"כ לא משכחת רובא בשחיטה ורק בח"ק פגום דכשר מקרי שחיטה ברוב. אבל בחסר דטרפה ולא מצטרף להשחיטה הוי נבלה משום דלא משכחת שחיטה ברוב. ואולם לענ"ד זה תליא במש"ל (באות י"ז) להסתפק בהא דחק"פ מהני. אי הטעם משום דלא בעינן בקנה דין שחיטה רק על מיעוט המשלים לרוב וחצי הפגום ל"צ לצירוף השחיטה דסגי רק בהמיעוט שאחר המחצה, דנפיק חיותא בזה. או הטעם משום דגם הפגום מצטרף לרובא דשחיטה ומשום דכיון דהפגום כשר עד החצי גם הפגום מהני לצירוף השחיטה. והלכות שחיטה בהכשר לא נאמר רק אחר המחצה דבלא שחיטה עושה טרפות וכ"כ בושט דבלא שחיטה הפגום עושה טרפות. נאמרו ע"ז הלכות שחיטה כתיקונה. אבל בקנה עד החצי שאין הפגום עושה טרפות. גם הפגום הוא מכלל השחיטה. ואנו צריכין לצירופו לרובא דסימן. ולצד הזה שפיר י"ל דכיון דאנו צריכין לצירוף הפגום וע"כ בחסר כאיסר דא"א לצרפו לשחיטה כיון שעושה טרפות ובהמיעוט שמשלים לרובו לחוד לא סגי. וע"כ הוי נבלה. אבל לצד הראשון דא"צ לצירוף הפגום וסגי במיעוט המשלים לרוב א"כ גם בחסר כאיסר הרי יש שחיטה במיעוט המשלים לרוב ולא יהי' נבלה. והנה שם כתבנו דספק זה תליא בהפלוגתא אי הגרים שליש ושחט שליש כשר. ושוב נתישבתי דאפ"ל דגם לפי"מ דקיל"נ דפסול בהגרים שליש ושחט שליש. לא מוכח דהטעם משום דבעינן רובא. ובחק"פ דהוי במקום שחיטה גם הפגום מצטרף משא"כ בהגריס דא"א לצרפו לשחיטה. וע"כ פסול משום דלא סגי במיעוט המשלים לרוב. אך י"ל דהטעם דפסול משום דלא נחשב השליש השני ששוחט במקום שחיטה כשוחט במיעוט המשלים לרוב. אלא חשבינן שליש הב' כהתחלת שחיטת הסימן דלא חשיב מקום הגרמה כאבר אחד עם מקום השחיטה. אבל לעולם י"ל דבחק"פ ל"צ לצירוף הפגום וסגי במיעוט המשלים לחוד. ולפ"ז גם בחסר כאיסר הרי יש שחיטה במיעוט המשלים ולמה יהי' נבלה. ודוקא בנקובת הושט י"ל הטעם דהוי נבלה משום דלא משכחת רוב. דבושט י"ל דבעינן שחיטה כל רוב הסימן ולא סגי במיעוט המשלים וכמש"ל (באות ט"ו) וע"כ הוי נבלה. ולבד זה כבר פקפקנו בעיקר הטעם דשפיר משכחת רוב כשיתחיל לשחוט באותו המחצה שהנקב בו. דבאורך הושט שכנגד הנקב חשוב שחיטה וכדמשמע בדף ל"ב דרק משום דכמנחא בדיקולא (היינו לאחר הרוב) לא מהני שחיטה שלא במקום חתך. ועוד יתבאר להלן. והנה לפמ"ש (באות יב) הטעם דנקובת הושט נבלה, דהוי כשהי' הי' אפ"ל ג"כ דמה"ט גם בקנה בחסר כאיסר נבלה דהוי כשהי' דאף דשהי' אין פוסל בקנה בחצי' הראשון היינו משום דאף דלא מצרפינן השחיטות ע"י ששהה לא גרע מפגום, אבל בחסר דהוי טרפה שוב הוי נבלה משום שהי'. אך גם ע"ז יש לפקפק דבקנה דפגום כשר אין פוסל כל הלכות שחיטה עד החצי אף בכה"ג דנעשה טרפה כמו בחסר. וכן מוכרח לפמש"ל דכל הפסולים הוי פסלות על כל השחיטה וא"כ מ"ט בקנה אין פוסל שהי' בחצי הראשון ומדוע לא נימא דיפסול כל השחיטה. וע"כ הטעם דכיון דעד החצי פגום כשר גם כששוחט לא חשיב שחיטה ואין מתחיל השחיטה בקנה רק אחר החצי. וע"כ אין פוסל שהי'. ולפ"ז גם בחסר ל"ש לפסול משום שהי'. ועוד דאין פוסל שהי' רק כשהחתך לחוד עושה טרפות ע"י שהפסיק בשהי' והוי כנקב מה ששחט קודם השהי'. אבל בחסר דאין הטרפות ע"י החתך לחוד רק משום החסרון י"ל דל"ש שהי'. וע"כ נראה דטעם דחסר הגרגרת הוי נבלה הוא מטעם האשכול הנ"ל דכל שנעשה טרפות בסימנים מקרי נפסלה בשחיטה היינו במקום שחיטה. וכמ"ש טעם הזה לנקובת הושט דהוי נבלה

כב) והנה בניקב הושט כנגד הנשחט אי הוי נבלה. י"ל דתליא בזה דלהטעם דהוי נבלה משום דלא משכחת רובא בשחיטה. וכן להטעם משום דהוי כשהי'. כ"ז ל"ש בניקב כנגד הנשחט. אבל לטעם האשכול דכל דאתיליד טרפות בסימנים ל"מ שחיטה. י"ל דגם בזה הוי נבלה. ועוד יש נפ"מ בין הטעמים אם ניקבו העורות זה שלא כנגד זה. דטרפה בושט אם הוי גם נבלה דלהטעם דמשום שהי' נראה דל"ש בזה שהי'. דלענין שחיטה נראה. דלא מהני שישחוט העורות זה שלא כנגד זה גם אי לא בעינן מפורעת. וכיון דל"מ לשחיטה א"א לפסול משום שהי'. וכן להטעם דלא משכחת רובא בשחיטה ג"כ נראה כיון דכה"ג ל"מ לשחיטה שפיר מקרי שחיטת רוב ואין נקב כזה מגרע מהרוב ולא הוי ג"כ כמנחא בדיקולא בכה"ג וצ"ע בזה. וברמב"ם מבואר דגם זה שלא כנגד זה הוי נבלה. ומזה ראי' למש"ל דס"ל כטעם האשכול. ומה"ט גם בזה שלא כנגד זה הוי נבלה כיון דאתיליד טרפות בסימנים. ומה"ט ס"ל ג"כ בחסר כאיסר בקנה הוי נבלה וכנ"ל. [ובזה אמרתי לישב דברי הבה"ל בסי' כ"ו בהא דאמר עולא ישב לה קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא. דפרש"י הבריא נתרפא. דמשמע דצריך בדיקה. ולפ"ז תמוה הסוגיא דפריך ומ"ש מס"ד דהרי גם לעולא צריך בדיקה. וכתב ליישב דהא דצריך בדיקה היינו כנגד הקוץ דהוי ספק נבלה. ובמקום אחד יש לושט בדיקה וע"ז פרש"י הבריא נתרפא אבל בדיקה צריך והגמ' דפריך מ"ש מס"ד. היינו מדוע לא ניחוש דילמא נתפשטו העורות וצריך בדיקה בכל אורך הושט. וע"ז אין לושט בדיקה בחוץ. ומשני דקסבר עולא אין חוששין לס"ד. דזה שלא כנגד זה הוי רק טרפה לפרש"י דלא כהרמב"ם ועשה"ט. כי הוא תירץ נאה ומתקבל. אבל תמוה לי כיון דחיישינן דהקוץ ניקב. היינו דילמא הי' פעם אחת העור השני כנגד הקוץ. הרי כבר נעשה נבלה ואף שעתה נתפשט העור למעלה או למטה והם זה שלא כנגד זה הרי מ"מ כבר נעשה נבלה והוי ספק נבלה ובכל אורך הושט א"ל בדיקה בחוץ. ואולם לפמ"ש דנקובת הושט נבלה משום שהי' י"ל דאף אם פעם אחת הי' הנקב זה כנגד זה כיון דבשעת שחיטה העורות הם שלא כנגד זה ל"ש לפסלו משום שהי' כיון דכפי מה שהם כעת א"א לצרף נקב כזה לשחיטה ל"ש לפסול משום שהי'. ובכ"ז תמוה הדבר וחידוש גדול: