אמרי משה לא

קלקול בשחיטה הרי בזה איסור טרפה קדים דחל תיכף כשמתחיל לשחוט כיון דאין כאן הכשר שחיטה וחשיב תחילת השחיטה כניקב הושט ומיד נעשה טרפה (אם נימא דנקיבת הושט הוי רק טרפה) ואח"כ כששהה וגמר השחיטה דהוי נבלה איך חל אח"כ איסור נבלה ומוכח דנבלה חל על טרפה וראיתי בערוגת הבשם שהביא ג"כ ראי' זו, ע"ש, ולענ"ד יש לדחות דאין כונת רש"י הנ"ל דדוקא כשהשחיטה נגמרה בהכשר הוא דאמרינן דהתחלת השחיטה לא הוי כניקב רק כונתו דמעשה שחיטה אין עושה אותה טרפה כיון דיכול לגמור השחיטה וכשמקלקל השחיטה באמצע, מהשתא היא דנעשה נבלה או טרפה, ול"א דנעשה טרפה בתחילת השחיטה והוי כניקב, דכ"ז שיכול לגמר השחיטה בהכשר, אין זה מעשה טרפה אלא שחיטה, ושחיטה אין עושה טרפות, וע"כ בנתקלקל באמצע השחיטה הוי רק נבלה ולא טרפה, וראי' לזה משחט שליש והגרים שליש דכשרה לר"י כשגומר בשחיטה, ול"א דכבר נעשה טרפה ע"י הגרמת שליש האמצעי דכבר נפסק רוב הסימן ועדיין ליכא הכשר שחיטה ואיך מהני מה שגמר השליש בתרא או גם בלא גמר הך סימן ושחט סימן השני בעוף, דנתבאר (באות י"ג) דכשר ג"כ ול"א דכבר נטרפה ע"י הגרמת שליש האמצעי וע"כ הטעם משום דבהך שליש ליכא שיעור לטרוף דרק ברובא נטרפה ואף דהגרמת השליש הוא ברוב הסימן מ"מ לא נעשה טרפה משום דשליש הראשון דהוי בשחיטה אא"פ לצרף לעשות טרפה ע"י, דשחיטה אין עושה טרפות, ויש לדחות דהיכא שגמר השחיטה בהכשר אף אם לא גמר באותו הסימן השחיטה ושחט סימן השני כיון דעכ"פ יצתה בהכשר ע"כ לא מצטרף השחיטה להיות טרפה אבל כשנתקלקלה בשחיט' לבסוף אפ"ל דלמפרע נעשה טרפה אבל אין מסתבר

כו) ולענ"ד ראי' דחל נבלה על טרפה מכל השחיטות שעשה בפסול בדרסה וחלדה לפי צד האבעיא דכל הפסולים פוסלים במיעוט קמא ואם כן כשהתחיל לשחוט בדרסה נעשית מיד טרפה (להשיטות דנקובת הושט הוה רק טרפה) ואח"כ כשגמר השחיטה ג"כ בפסול נעשית נבלה ומוכח דחל נבלה על טרפה ואף אם נאמר דבשחט כל השחיטה בדרסה וחלדה לא נעשית רק נבלה כיון דכולו חדא שחיטה היא, אבל יהי' ראיה משהה במיעו"ק דודאי חל איסור טרפה אז כשהפסיק השחיטה, וכשגמר השחיטה בפסול נעשית נבלה וחזינן דחל נבלה על טרפה ועוד למ"ד דבהמה בחי' לאברים עומדת הרי אין חל איסור טרפה על אבמה"ח, וכשנתנבל' חל נבלה וטרפה כאחת, ועיין בתוספ' שבועות דף כ"ד ד"ה האוכל ובמהרש"א שם ובחולין ל"ז ע"ב בתוס' סד"ה ומה מחיים, ועכ"פ נסתר תירוץ הל"א הנ"ל, ודברי הגמרא דמהני בפסק ולבסוף שחט מופלאים מאוד, כיון דליכא רק סימן אחד ואיך יטהר מנבלה

כז) והנראה לענ"ד בהא דמהני בפסק ולבסוף שחט היינו כמו דחזינן למאן דמכשיר בהגרים שליש ושחט שליש דדמיא לתק'"פ אף דאאפ"ל דהגרמה מצטרף לשחיטה וליכא שחיטה רק במיעוט המשלים לרובא דנפיק חיותא, וע"כ דלא נאמר דין השחיטה רק על מיעוט המשלים לרוב, וכמש"ל (באות ה) כן י"ל דס"ל לרבא דדיינינן על שני הסימנים ביחד דבעינן בשעה שנפיק רוב חיות הבהמה דהיינו בתחילת סימן השני דאז מתחיל הרוב משחיטת שני הסימנים ביחד, ואז בעינן שיהי' בדיני שחיטה, אבל עד התחלת הרוב משני הסימני' א"צ לענין לטהר מנבלה שיהי' דוקא בדיני שחיטה, וחשבינן פסוקת הג' להצטרף להשלמת רוב שני הסימנים כמו בתק"פ דמצטרף הפגום ג"כ לשחיטה, ואך דהכא בפסוקת הגרגרת ע"כ הוא טרפה מצד עצמה, אבל לענין לטהר מנבלה מצטרף הפסוקה ג"כ להשחיטה, כמו דחזינן להשיטות דנקובת הושט הוי רק טרפה וגם כששחט במקום הנקב ג"כ לא הוי נבלה אלא טרפה ועיין בבכורות דף כ' ובמהרש"א (ויתבאר בסימן שאח"ז) וחזינן דמצטרף הנקב להשלמת השחיטה לטהר מנבלה, והוי רק טרפה משום הנקב. וכן ס"ל לרבא דדיינינן על שני הסימנים ביחד, ולא נאמר דיני השחיטה רק על תחילת הרוב משני הסימנים ביחד, וע"כ בפסק ולבסוף שחט הוי רק טרפה משום דגם סימן הפסוק מצטרף לשחיטה, וכ"ז לרבא אבל לדידן אמרינן דבכל סימן דיינינן לעצמו שיהי' בדיני שחיטה במיעוט המשלים לרוב

כח) ועפ"ז מיושב נמי קושית הבה"ל הנ"ל מ"ט מהני שחיטת הושט לטהר מנבלה בפסק ולבסוף שחט הא אין שני הסימנים ראוים לשחיטה ולפימ"ש הרי גם הפסוק מצטרף לשחיטת סימן השני לטהר מנבלה וע"י הפסוק מחשב השחיטה על שני הסימנים ביחד וע"כ לרבא גם הפסוק מקרי שחיטה לטהר מנבלה אבל לדידן דלא קי"ל כרבא ופסק ולבסוף שחט הוי נבלה משום דבעינן שישחוש מיעוט המשלים לרוב בכל סימן בפ"ע וכיון דסימן הפסוק אין מצטרף ע"כ גם בעוף הוי פסוקת הג' נבלה, מטעם דבעינן שיהיו שני הסימנים ראוים לשחיטה וכמ"ש האשכול ואפשר דיתיישב בזה גם הקושיא מר"ע קודם חזרה דפסק הגרגרת ואח"כ שחט הושט טרפה אף שסימן אחד אין ראוי לשחיטה מהני השני לטהר מנבלה היינו ג"כ כמו"ש לרבא דלר"ע קודם חזרה גם הפסוק מצטרף לשחיטה כמו בחק"פ, אך ק"ק דלר"ע א"צ כלל רק סימן אחד לטהר מנבלה, וא"צ לצרף גרגרת הפסוק להשחיטה וי"ל

כט) והנה מהתוספתא משמע דלר"ע קודם חזרה א"נ כלל דיני שחיטה לטהר מנבלה ומהני גם בהחליד שני הסימנים ע"ש, (וצ"ל דר"ע תרתי אית לי' חדא דשחיטת סימן אחד מטהר מנבלה והיינו הבבא דשחט אחד מהם והמתין עד שמתה דמהני שחיטת סימן אחד כדינו לטהר מנבלה וגם ס"ל דבשני הסימנים מהני גם בלא דיני שחיטה לטהר מנבלה) ולא גמירי הלכות שחיטה רק להתיר באכילה אם כי זה חידוש גדול אבל כן משמע בתוספתא, ולפי"ז מיושב בפשיטות קושית הבה"ל הנ"ל מר"ע קודם חזרה דמהני בפסק ואח"כ שחט אף דאין שני הסימנים ראוים דלפי הנ"ל א"צ כלל לדיני שחיטה לטהר מנבלה [וצ"ל הא דתנן ואח"כ שחט הושט ולא תני רבותא יותר גם בפסק הושט, ע"כ היינו לרבותא דר' ישבב] וע"כ ל"ש להקשות דבעינן שיהיו שני הסימנים ראוים דבאמת מצטרף גם הפסוק לטהר מנבל'

ל) ומיושב עפ"ז מה דק"ל לשיטת רש"י דשהי' פוסל במיעוט בתרא ולכמה פוסקים הוא מהצת א"כ אמאי לר"ע אם שחט סימן אחד והחליד תחת השני הוי רק טרפה הא לא גרע זה מהחליד במיעו"ב, וכ"ש דבמיעו"ב כבר גמר כל השחיטה להתיר באכילה מ"מ פוסל שהי' וחלדה משום דלכתחילה בעינן שישחוט כל הסימן. ומכ"ש הכא לר"ע דבעינן שחיטת סימן השני גם בדיעבד להתיר באכילה וא"כ יפסול ע"י חלדה להיות גם נבלה ויוגרע מלא שחט כלל כמו במיעו"ב. ואולם לפי