אמרי משה רמב

זכי' יעוי"ש. בהא דבעי לרשב"א מהו שיעשה שליח ואיך משתחרר ע"י זכי' כיון דבעינן מטי לידו אף בזכו לכמה הראשונים בדעת הרי"ף, והרי ל"ל גו"י בכ"א, ודוחק לומר דאיירי בפניו ובזה יודה הרי"ף דל"ב מטי לידו, וע"כ מוכרח דהממון נפקע מיד אף דלא מטי לידו, וכיון דנפקע הממון שוב יש לו יד, ולפ"ז קשה לשמואל כיון דנפקע הממון מדוע לא יתנו לאח"מ הא א"צ ג"ש כלל, ואף דשמואל תנאי מ"מ דחוק לאוקמי סתם משנה דלא כשמואל, וכן יקשה לאמימר דמשמע הא מחיים נותנים, והא כיון שנפקע הממון הרי א"ל תקנה, ואולם לפמ"ש ניתא דדוקא במפקיר ס"ל כן וכנ"ל, אבל הכא שפיר מהני הג"ש דלא מופקע ממנו כח האדון לענין שחרור ועדיין הוא בעלים ע"ז, וע"כ גם לשמואל צריך הג"ש דמקרי עבד איש משום זה גופא, וא"ל גם לדברנו כיון דא"י לחזור וביד הזוכה לשחרר בע"כ של אדון וא"כ הרי אין לו שום זכות גם לשחרור ולא יצטרך ג"ש לשמואל, דז"א דכן הוא הזכי' מתחילה שימטי לידו ומכח האדון המזכה הוא דנותנו ול"ש דמשום זה גופא יופקע זכות האדון, ודע דאין סתירה לדברינו מהתוס' בדף מ"ג בד"ה אבל, שהקשו מאמימר וכן ממה דמדמה הגמ' בדף מ' בדסקרתא דעבדי דאיזדבן לעכו"ם להך דמפקיר יעוי"ש, דאין הכונה ממה דמכר המע"י לעכו"ם ע"כ דמי למפקיר, רק משום דהתם הי' קנס חכמים שיצא לחירות, ומדין הפקר ב"ד וע"כ דמי למפקיר, וכן מתבאר מסוף תירוצם

ולפי הנתבאר אין ראי' לנידן דידן, דבשו"ע לא הוי שחרור לממון, דאף אי נימא דהוי שחרור ומופקע הממון, מ"מ ל"ק משמואל ואמימר דדוקא במפקיר ס"ל כן, חבל בשו"ע נשאר בעלים לענין השחרור, ומה"ט צריך ומהני הג"ש וכמש"כ, ואולם אף שאין ראי', מ"מ נראה כמ"ש דהפקעת הממון נצמח רק מהכפיה, דמאין לנו לחדש שחרור לקנין הממון לבד, ואחרי כי הני דס"ל דצריך ג"ש דרשי לחפשי ישלחנו להבא והיינו ע"י שטר דגמר מאשה, א"כ מהכ"ת נחדש שחרור לממון וע"כ דהפקעת המע"י מסתעף מהחיוב לשחרר, וסברא זו דמשום החיוב לשחרר נפקע הממון מוכרח מהא דח"ע וחב"ח דכופין לשחרר למ"א והקשו התוס' דאיך כופין והא עובר בעשה ומעולם הי' ק"ל ומצאתי להטו"א שתמה על קושיתם דהרי מוכת שם בסוגיא דלמ"א מופקע הממון גם טרם השחרור וכמ"ש התוס' בד"ה יום, וכיון שכבר מופקע הממון שוג ליכא עשה לשחרר וכמ"ש התוס' בדף מ' ע"ש

ולפמ"ש ניחא דלא הי' שום תקנה למ"א להפקיע המע"י, והא דמופקע הממון הוא רק תולדה ממה דכופין לשחרר, וע"כ שפיר הקשו דעובר בעשה ומיושב ג"כ קושית הרש"ל והרש"א בתוס' דף מ"ב ד"ה בעבד, וע"ש במהר"ם וכן משמע מתוס' ד"ה יום שכתבו קצת תימא, דאם הי' תקנה להפקיע מע"י הי' הקושיא עצומה מה מהני דאקני' לבנו קטן, ועיין תוס' ריש חגיגה שהקשו משמואל ופירשו האחרונים דכונתם דלשמואל למה צריך לכפותו לשחרר הא כבר מופקע המע"י וא"צ ג"ש, ולפי וז"ש אאלפ"כ וגם מדוע לא הקשו מאמימר וכמו שהקשו בגיטין על מוכר לעכו"ם, וצ"ל דכונתם דמשמע מהמשנה דצריך ג"ש ולשמואל יפקירנוה לחוד, ונדחה לפ"ז מ"ש המנ"ח על הקושיא דכיון דכותב לו שטרא אדמי, ישתתרר בזה גופא להפוסקים דשט"ח הוי ככסף, וכתב דכיון דמופקע מע"י שוב אין משתחרר בכסף כמו במפקיר ע"פ, ולפמ"ש ל"ש כן כיון דההפקעה נצמח מהכפי' ולהנתבאר דבשו"ע נצמח הפקעת הממון מהחיוב לשחררו, נתעורר קושית המקנה וקושיתנו דנימא קלבד"מ. וכשהרציתי הדברים לפני מרן רשכ"י האב"ד דפה שליט"א, אמר דל"ש קלבד"מ דזה הדין והחיוב לשחררו הוי כשחרור במקצת וכבר זכה במקצת השחרור והחיוב בשו"ע עדיף מהכפי' למ"א דשם הוי רק מצוה וע"כ מהני כשאקני' לבנו קטן, אבל בשו"ע חיובא הוא וכבר זכה. ועוד דקלבד"מ ל"ש רק על חיוב ממון או מלקות, אבל החיוב לשחרר ל"מ חיובא דממונא ואין נופל ע"ז הפטור דקלבד"מ, והדברים ברורים.) ולענ"ד להוכיח דהוי כשחרור במקצת מבב"ק צ' דבשו"ע מפקיע מידי שעבוד ומשמע דגם למ"ד דצג"ש מפקיע, דאל"כ קשה מאי פריך לימא דרבא תנאי הול"ל דפליגי אי צריך ג"ש, והתוס' כתבו בשם הירושלמי הטעם דמפקיע דלא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד, ומוכח מזה דגם אי צג"ש אין יכול העבד למכור א"ע עוד הפעם לאדונו או לאחר וכן לא יוכל למחול החיוב לשחררו, וע"כ הטעם דהוי כשחרור במקצת וכל מקצת שנשתחרר אין חוזר ומשתעבד, וע"כ ל"ש קלבד"מ, וכמשכ"ל דל"ש קלבד"מ על שחרור שכבר נעשה, ואף דזה הוי קנס ובעינן העמדה בדין, מו"מ אח"כ זוכה למפרע, והנה במפקיר עבדו ג"כ אין יכול למכור א"ע עוד הפעם כשכבר זכה בעצמו מה"ט דכבר נשתחרר במקצת, ואך כשלא זכה בעצמו משמע דיכולים לזכות בו וכמו בגר שמת, ואולם ק"ל מאי פריך לאמימר מהא דאמרי' דמפקיר צריך ג"ש ודחיק לשנוי' דצריך וא"ל תקנה והרי יש תקנה שלא יזכה בעצמו ויזכו בו אחרים ואז ישתחרר ע"י שניהם ביחד, ועיין בתוס' רי"ד דף ל"ת, וא"ל דבכה"ג פשיטא דצריך ג"ש, דהרי לשמואל גם כשלא זכה בעצמו א"צ בי"ש ואין אחרים יכולים לזכות בו וכמ"ש הפ"י, וע"כ צריך לאשמועינן לאפוקי משמואל, ולכאורה אפ"ל דגם כשלא זכה בעצמו אין יכולים לזכות בו גם לדידן, ול"ד לגר שמת, לפמ"ש התוס' בעירובין ס"ט דהזוכה בנכסי הגר הוי כיורש ולא נסתלק רשות האדון אף רבע וכ"כ הרשב"א בגיטין, אבל בהפקר שכבר נסתלק רשות הבעלים הוי כמשוחרר אך בחו"מ סי' רע"ו מבואר דגם בהפקר יכולים לזכות בקטנים עי"ש, וה"ה לגדולים כשלא זכו בעצמן, ולפ"ז קשה כנ"ל דשפיר יש לו תקנה, ולכ"נ לפמש"כ לעיל בטעמא דאמימר דהפקיר כל דין בעליו וע"כ א"ל תקנה ולכן גם כשלא יזכה בעצמו ויזכו בו אחרים לא יוכלו לזכות רק בקנין הויווון אבל שיזכי בזה שיהי' הם הבעלים לשחרר א"ע, דהבעלים לשחרר ל"ש רק לבעל קנין האיסור, וע"ז ל"ש זכי' לחחר, ואפ"ל עוד דגם כשיזכה המפקיר גופא לא יועיל דאין תופס ע"ז קנין, והוא נמשך רק מקנין האיסור וכשכבר נפקע ונפרד ע"י ההפקר שוב ל"ש ע"ז זכי', ועכ"פ אחרים בודאי ל"ש שיזכו, וע"כ מוכרח לשנוי' דנריך וא"ל תקנה, וכ"ז לאמימר, אבל לדידן דמפקיר יש לו תקנה ומשום דס"ל דלא תל ההפקר על דין הבעלים לשחרר דהוא מקושר עם קנין האיסור ורק הממון לחוד מופקע ע"י ההפקר וע"כ שפיר אחרים זוכים בו ויוכל להשתחרר ע"י שניהם, וכמ"ש התוס' רי"ד הנ"ל *) הגהה והרי חזינן דגם כשכבר מופקע הממון מ"מ יוצא בשי"ע כמבואר בתוס' ב"ק שם ד"ה איש ואשה, ומשמע דגם למ"ד צריך ב"ש חל החיוב לשחררו גם בכה"ג.