אמרי משה רמא

יעוי"ש בסי' תכ"ד, ולפ"ז גם בשחרור דשו"ע אם נרצה לפוטרו מהשחרור במזיד הרי יהי' בזה תשלומי הנזק הפוטרו ממלקות, וכיון דע"כ הוא פטור ממלקות, שוב חל ג"כ החיוב דשחרור אף אי זה ל"מ ממון דחבלה, וקצת הערני לתירץ זה הרה"ג ר' יעקב זלמן מפה, ואולם לפמש"ל דאף דלא לקי בחובל משום דמשלם מ"מ הוי כחמ"ל שוגגין, א"כ עדיין יקשה לר"ל מכל שחרור דשו"ע דלענין השחרור דהוי כממון אחר לא דחבלה יפטור משום קלבד"מ דחמ"ל שוגגין, וכמו בקרע שיראין בהדי דחביל. והנלע"ד ליישב קושיתנו וקושית המקנה הנ"ל, דהנה זה ודאי למ"ד דיוצא בשו"ע א"צ ג"ש ל"ש כלל קלבד"מ, דהפטור דקלבד"מ ל"ש רק לפטור מחיובים, אבל במה שכבר נעשה אין שייך קלבד"מ, וכמו אלו שחרר בשטר בשעה שקלבד"מ דל"ש שלא יחול השחרור משום קלבד"מ, וה"נ בשו"ע דהוי שחרור גמור למ"ד א"צ ג"ש, אלא דעיקר הקושיא יפול רק אי צריך ג"ש, ואולם יש להסתפק במה דמתבאר בגיטין דאם צריך ג"ש מע"י לעצמו ומקרי מעוכב ג"ש, מאיזה טעם מע"י לעצמו, אי משום דלענין הממון הוי הפלת שו"ע שחרור ממש להפקיע הממון, ורק לענין איסורים צריך ג"ש מגזה"כ דלחפשי ישלחנו, או דאכתי זה לא הוי שחרור, והפקעת המע"י הוא משום החיוב המוטל עליו לשחררו בכל רגע ואין יכול להשתעבד בו עוד, ואף לענין מע"י שכבר עשה וכן לענין מה שקנה דלא יקנה רבו הכל מסתעף משום החיוב לשחררו, ואם נימא כאופן הראשון דהוי שחרור ממש לענין ממון הרי ל"ק כלל קושיתנו הנ"ל, דגם למ"ד צריך ג"ש ל"ש לפטור משום קלבד"מ, משום דכבר נעשה השחרור ואינו מגדר חיובים לפטור מקלבד"מ, ואך לפי אופן השני לכאורה שייך לפטור מקלבד"מ, וע"כ נברר הספק הנ"ל

ובמ"ש ביגד"ת ליישב קושית רע"א הנ"ל, דכשהממון לאב ל"מ ממון דחבלה דהוא אינו הנחבל, יש להעיר מהחובל בע"כ דמבואר במשנה הנ"ל דחייב בתשלומין להאדון, וכיון דבכה"ג ל"מ ממון חבלה נימא דילקה דגם בע"כ איכא הלאו דלא יוסיף וכמבואר ברמב"ם פט"ז מסנהדרין, ויש לדחות עפימ"ש הקצות דע"י העבד זוכה הרב, אך אין זה מוסכם, ויש סוברים דהרב זוכה ישר, כן יש לעורר מחבלת הבת בפצעה בפניה דאפחת מכספא דמבואר בב"ק דשייך לאב, ונימא דילקה ולא ישלם, וגם בזה י"ל דזוכה ע"י הבת. אך דחוק לומר דיהי' הברירה להאב לזכות בדטבא לו, ויהי' לו שני זכותים. ועי' ברמב"ם פ"ב מנערה ובהשגות דמתבאר דלהרמב"ם היא הזוכית בבו"פ וקנס וע"כ תוכל היא לתבוע אנסת אותי לחייבו שבועה. והראב"ד ס"ל דהאב זוכה ישר ומתבאר דאין לו זכות ע"י הבת להראב"ד

*) והנה ק"ל לאמימר דמפקיר עבדו א"ל תקנה דאיסורא ל"מ מקני, א"כ בשו"ע דלמ"ד דצריך ג"ש והממון מופקע מיד כדמוכח בסוגיא, איך מהני הג"ש, וכן קשה לשמואל דמפקיר א"צ ג"ש, וע"כ מוכרח מזה דהא דמופקע הממון מיד, לא משום דהוי שחרור לגבי ממון, רק דזה נסתעף מהחיוב שמחויב האדון לשחררו, וע"כ א"י להשתעבד בו וגם קנינו לעצמו וכמש"ל. וע"ק ל"ק איך מהני השחרור לאמימר ולמה צריך ג"ש לשמואל דהרי אדרבה מהחיוב לשחרר הוא דנסתעף הפקעת הממון. והאומנם נלע"ד לחלק דדוקא במפקיר ס"ל לאמימר דא"ל תקנה, ומשום דהפקיר כל זכות שיש לו בהעבד וגם מה שהאדון הוא בעלים של העבד לשחרר גם על זה גופא חל ההפקר להפקיע ממנו דין בעלים על השחרור, וע"כ א"ל תקנה דהרי שוב לא מיקרי אדונו ובעליו לשחררו. ומיושב מ"ש הח"ס וז"ל ומאוד תמוה הדבר וקשה לשמוע הרי כל עצמו של גט אשה הוא רק להפקיע האיסור ואיך יעלה על הדעת לומר דשחרור לא יפקיע איסור יעוי"ש. ולפמ"ש א"ש הטעם משום דא"ל אדון דכבר הפקיר כל זכות שיש לו בהעבד וגם על זכות השחרור חל ההפקר, ועפ"ז י"ל דשמואל ס"ל ג"כ כאמימר ולולא הקרא דעבד איש הו"א דא"ל תקנה, וע"כ יליף שמואל שפיר מעבד איש, דכיון דאין רשות רבו עליו כלל, כי גם זכות לשחרר א"ל, ע"כ אין קרוי עבד איש, דהרי א"ל אדון לשום דבר, ולכן א"צ ג"ש, ולדידן דמפקיר יש לו תקנה ל"ש כלל הילפותא דשמואל, דשפיר מיקרי יש רשות רבו עליו בזה גופא שמקרי אדונו ויש לו הזכות לשחרר וכן מוכרת לענ"ד דאל"כ קשה לאמימר ושמואל מר"ש בדף ל"ט דדריש מלא חופשה דאין כסף גומר והקנין ממון נפקע, וא"כ לשמואל כיון דנפקע המע"י שוב יהי' גומר ולא יצטרך לג"ש ולאמימר לא יהני הג"ש, וע"כ כמ"ש דדוקא במפקיר ס"ל כן

ועפ"ז יתיישב מה שהקשה הפ"י במעשה דאמתא דשמואל דאשתבאי ואמרי' ולא היא לאחר יאוש הוי ושמואל למ"ב דלא משתעבד בה אלא ג"ש נמי לא אצרכה שמואל לטעמיה דמפקיר עבדו א"צ ג"ש, והקשה להרשב"א דשבאי קונה גם קודם יאוש בכבוש מלחמה, א"כ לעולם לא היה העבד ברשות עצמו דתמיד רשות רבו עליו דהיינו מרבו ראשון לשבאי ומאי מהני היאוש לאחר שכבר קנאו השבאי, ול"ל דרשות העכו"ם ל"מ רשות רבו, דא"כ לשמואל יקשה ממתני' דהכא דישתעבד הא אפילו לפני יאוש משעה שנשבה הרי אין רשות הישראל עליו יעוי"ש. ולפי מ"ש ניחא, דקודם יאוש אף שאין להישראל מע"י, דכבר קנאו השבאי, מ"מ צריך ג"ש משום קנין האיסור ומקרי רשות רבו עליו משום זה גופא שיש לו הזכות לשחרר והוי עבד איש, ומשום זה גופא צריך ג"ש, ול"ד למפקיר דל"מ אדון כלל לשום דבר וכנ"ל, אבל לאחר יאוש דיאוש הוי כהפקר והוא מתיאש מכל הזכותים שהרי חושב שלא ישוב אליו עוד ומשו"ה מתיאש, וע"כ לאחר יאוש א"צ ג"ש דדמי ממש למפקיר ואף דהשבאי קנה למע"י וכן הני שפדאוה יש להם זה הקנין, מ"מ אין קנין מע"י לחוד של העכו"ם מעכב לענין איסורים וגם דהפודים הרי סילקו זכותם כששלחוה לשמואל, ובאמת כי גם בלא דברנו י"ל קושית הפ"ו דאף אי נימא דכל שנפקע הממון א"צ ג"ש לשמואל, מ"מ, הכא שהעכו"ם אין לו בהעבד רק קנין למע"י היינו הפירות לחוד אבל אינו קנוי לו לגופו אף לענין ממון גופא, והקה"ג של ממון ג"כ נשאר אצל הישראל לבד מקנין האיסור, ובכה"ג שפיר מקרי עבד איש גם לשמואל, אך לפמ"ש מירווח יותר, וא"ש גם להרמב"ם בפ"ט מעבדים דבכבוש קונה העכו"ם בקה"ג

ויתיישב לפמ"ש מה דק"ל במשנה דתנן ש"ש זה לעבדי דלא יתנו לאח"מ דלהרי"ף אתיא גם כרבנן דזכות הוא ובכ"ז בעינן מטי לידו, והרא"ש הקשה מהא דאסור מיד בתרומה. והוכיחו האחרונים מזה דגם להרי"ף נפקע המע"י וע"כ אסור בתרומה דמעג"ש אסור בתרומה ולענ"ד כן מוכרח דאל"כ קשה לרשב"א בקדושין כ"ג דל"ל גו"י בכ"א ובשטר ע"י אחרים דוקא, והיינו ע"י **(יגדיל תורה ש"ש קונטרס כ"א [המשך מקונטרס י"א].)**