אמרי משה רלט

אי לאו דבעינן וטבחו כולו באיסורא והא אין מוריש קנס לבניו, ותמוה דהא דטבח אחר מיתת אביו חייב לא מכח אביהם דהרי הבהמה עתה שלהם, וע"כ דאם אין מוריש קנס ואין יורשים בעלים על הכפל אי אפשר לחייב לשלם הגו"ד להיורשים או משום דאצלם לא גנב או דהוי גו"ד, וא"כ ה"נ בגנב והקדיש ואח"כ טבח לא מצטרפין הגנבה מזה להטביחה של אחר, ודוחק לחלק דבתוס' הנ"ל אם אין מוריש קנס הרי פטור מכפל לגמרי אבל הכא משלם הכפל להבעלים, והוי מצרפינן הכפל להגו"ד של הקדש, דז"א דעכ"פ נתחייב לאביו הכפל ומה איכפת מה דמת ואין מי לתבוע הכפל, ועכצ"ל דבגונב קרבן ש"ח, התשלומין להבעלים ג"כ, וע"כ הו"א דחייב לשלם הגו"ד בעד הטביחה להבעלים שחייב להם הכפל ולא הוי גו"ד וקמ"ל שפטור משום כיון דהחפצא הוא הקדש נתמעט מוגונב מבית האיש על חיוב הטביחה ג"כ [ועיי' רש"י דס"ו: בד"ה דגזל קרבן וכו' בל"א שם]

יב) ואולם יש לדחות דלולא הפטור דהקדש הו"א שחייב לשלם כל הדו"ה להקדש דע"י הטביחה נעשה גנב מחדש וכמ"ש הש"מ בכתובות (לד.) בהא דגנב וטבח בשבת פטור יעו"ש. וכן צריך לפרש לפי"מ דמוקי הגמ' מקודם דאיירי שהקדיש הגנב ופרש"י שם דכיון דפטור מכפל משום רעהו פטור על הטביחה דהוי גו"ד, וקשה ג"כ דהרי גם אילו מכר להדיוט הי' פטור דהרי מחסר גנבה אצלו ועוד דהוי גו"ד, וראיתי להפנ"י שעמד על רש"י הנ"ל דהרי ליכא גניבה להקדש, ועוד הקשה דהרי כאן איכא כפל שמשלם להבעלים ע"ש, ותמוה לענ"ד דהכא ודאי א"א לצרף הכפל של הבעלים כיון דהגנב הקדיש הרי כבר בטלה הגנבה הראשונה לגבי הקדש דהרי הגנב ברצונו הקדיש ואטו אם ימכור הגנב לאחר והגניבה בביתו, ואח"כ טבח הגנב האם ס"ד לצרף הכפל שנתחייב מקודם להבעלים, והספק שיש לדון אם מצרפין הגנבה של אחר היינו אם לא נתבטלה הגנבה וכנידן התוס' (בדף ע"ב.) הנ"ל שבא הגניבה להיורשים ע"י אביהם, ועדיין לא נתבטלה הגנבה, או בכאן שהקדישו הבעלים אם נפרש דיתחייב להקדש על על הטביחה, אבל כשהקדיש הגנב ודאי לא שייך לצרף הגנבה של הבעלים, ואך דקשה דגם במכר להדיוט פטור דליכא גנבה אצלו ועוד דהוי גו"ד, ועכצ"ל דע"י הטביחה נעשה גנב ולהדיוט הי' חייב כל הדו"ה ורק בהקדש דליכא כפל הוי גו"ד, וה"נ י"ל באוקימתא דאיירי שהקדישו הבעלים דאף דמוכח מהתוס' הנ"ל דגם בכה"ג לא מצרפינן הגנבה והכפל של אחד להטביחה של אחר הו"א דחייב להקדש כל הדו"ה דנעשה גנב ע"י הטביחה

יג) שו"ר דז"א דאיך הו"א לחייב ע"י הטביחה משום גנבה חדשה הרי הוא גונב מהגנב, ובשלמא כשהקדיש הגנב שפיר י"ל דע"י הטביחה נעשה גנב מחדש דלגבי הקדש בטלה הגנבה כיון שהקדיש הגנב ברצונו, אבל כשהקדישו הבעלים הוי גם לגבי הקדש א"ב, ואין סברא לומר דכיון דכל היכא דאיתא בי גזא דרתמנא מקרי ברשותם, דעכ"פ אבוד מהקדש ובפרט הכא שיש כבר להגנב קנין גנבה לקנות בשינוי. וע"כ צ"ל כמש"ל דהו"א דיתחייב להבעלים הגו"ד משום הטביחה ומוכח דיש תשלומין להבעלים בגונב קרבן, ועיין (דף ע"ו.) דר"ל מוקי בשוחט בעלי מומין בחוץ ולפרש"י איירי שקדם מומן להקדישן וגם בזה אפ"ל דהתשלומין להבעלים לקנות בעד הדמים קרבן דאין זה בקדשי בה"ב, אך י"ל דבאוקימתא זו קאי להצנועין דיוכל להקדיש דבר שא"ב, ולהצנועין גם גונב מהגנב חייב בכפל כמבואר (בדף ס"ט:) ושפיר י"ל דנעשה גנב מחדש להקדש לולא הפטור דהקדש, וכן מוכרח לכאורה דרש"י כתב דפטור משום דליכא כפל בהקדש והוי גו"ד וא"כ אם נפרש דהתשלומין לבעלים הרי היכא כפל להבעלים ומנ"ל באמת דפטור על הטביחה (אם לא דנפרש כמ"ש הפנ"י בכונת רש"י הנ"ל דכיון דבהקדש ליכא כפל גם הגו"ד בעד הטביחה ליכא ע"ש] וע"כ דע"י הטביחה נעשה גנב מחדש לההקדש. ולכן פטור משום דליכא כפל והכפל של הבעלים לא מצטרף לחיוב הגו"ד להקדש כנ"ל, ובאוקימתא דמעיקרא שהגנב הקדיש ולא קאי להצנועין ג"כ א"ש כנ"ל

יד) ועוד י"ל דכשהקדישו הבעלים הוי הטביחה גנבה חדשה ולא הוי כגונב מהגנב דע"י ההקדש נפקע קנין הגנבה שהי' להגנב ושוב אינו קונה בשינוי דבהקדש ל"ש קנין גנבה דאין מתחלל, אף דשייך גנבה בהקדש מדאיצטריך למעט הקדש מכפל. אבל קנין גנבה לא שייך בהקדש, והא דגנבה ל"מ ברשות הבעלים י"ל דלא משום דאבוד מהם, דאבדה דעלמא י"ל דיכולים להקדיש אף שאבוד מהם, רק קניני הגנבה שיש להגנב מחליש כח הבעלים שא"י להקדיש וכ' במק"א מזה. וע"כ כשהקדישו הבעלים נפקע קנין הגנב ומקרי ברשותם שיתחייב והוי הטביחה גנבה חדשה, ואף דנימא גם להצנועין לא משלם הגנב השני כפל רק כשלא שילם הראשון דתרי כפילא בחדא גנבה ליכא, דהכא הוי כגונב בתחילה מרשות הקדש, ובזה יתיישב קצת בהא דפריק הגמ' והרי חזרה קרן לבעלים ואינו מובן במה חזרה עי"ז להבעלים הרי גם כשהקדיש הוא גנוב מהקדש, ולהנ"ל ניחא דחזרה הקרן משום שנפקע קנין הגנבה ע"י ההקדש ואם מכר להדיוט לא מקרי חזרה קרן לבעלים דגם לגבי הלוקח יש לו קנין גנבה, ולפמש"ל דהחיוב בעד הטביחה גו"ד הי' לבעלים: קשה במה דמשני הגמ' דאיירי בעמד בדין דאכתי איך אפשר לחייב להבעלים על הטביחה לולא הפטור דהקדש, הא לולא הטביחה כבר חזרה קרן להבעלים ע"י ההקדש, וח"א אמר דיש לפרש הא דחזרה קרן לבעלים ע"י ההקדש, היינו דכיון דבעינן שיהי' הגנבה ברשות הגנב עד העמב"ד, בעינן שיהי' בחיובא עד העמב"ד וכיון דהקדיש והקדש פטור מכפל אף דכשגנב לא הי' הקדש מ"מ פטור דבעינן שיהי' בחיובא עד העמב"ד, וע"כ אילו מכר להדיוט לא הי' מקרי חזרה קרן לבעלים דכמו שהי' גנוב אצלו כן הוא גנוב אצל הלוקח וכנ"ל, ורק בהקדש מקרי חזרה לבעלים, ולפ"ז ניחא ג"כ אף לפמ"ש דהחיוב בעד הטביחה הי' שייך להבעלים ול"ק מה שהקשינו דעל הטביחה חזרה קרן לבעלים וגם לולא הפטור דהקדש הי' פטור, דלהנ"ל ז"א דעיקר מה דמקרי חזרה לבעלים היינו משום הפטור דהקדש ומה"ט באמת פטור

טו) ועפ"י שנתבאר נסתר מ"ש הצל"ח ליישב הקושיא המובא לעיל ביש אוכל אכילה אחת דלר"מ בציר לי' אשם, משום דקלבד"מ וכתב דמחגבי' ולעסי' קניא וחייב אשם וח"מ הוא אח"כ, וכן מה שתמה בספר אפיקי ים דמה שייך זה לאחע"א דל"ה כאחת, וגם הוי ענינים נפרדים דמעילה חייב על הוצאה וכל שאר החיובים הוא על אכילה ע"ש. ולהנ"ל זה אינו דבקדה"ג דאין מתחלל אף דחייב על ההוצאה, אבל האכילה ג"כ חייב משום שנהנה ויש בזה מועל אחר מועל וכמבואר ברמב"ם הנ"ל והכא קאי על המעילה שהוא על האכילה, ועוד דהכא קאי לר"מ דס"ל בקדושין דבשוגג דאין מתחלל ליכא קרבן דמעילה רק על אכילה והנאה של כולו, וליכא מעילה רק על האכילה ושפיר שייך לאחע"א.