אמרי משה רלז

ד) ועפ"ז אפשר ליישב דברי הראב"ד בהשגות פ"ב הל"א מגנבה במש"כ הרמב"ם דהגונב נכסי הקדש אין משלם אלא הקרן, וע"ז כתב בהשגות גנב נכסי הקדש משלם קרן וחומש ואשם להקדש שהרי מעל. ותמוה דאטו הרמב"ם בדיני מעילה איירי בשוגג דהרי י"ל דהרמב"ם איירי במזיד דליכא מעילה וכבר תמה ע"ז בא"ש. ולפמ"ש הרמב"ם והראב"ד אזלי לשיטתייהו דהכא פ"י הנ"ל השיג ע"ד הרמב"ם שם דמחייב בגנב קרבן ונתנו לחבירו וחבירו לחבירו דכולם מעלו, והיינו דס"ל דבקרבן דאין מתחלל ל"ש כלל מעילה דהוצאה בשוגג ומשום דלא נעשה כלל גנב וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וע"כ גם בגונב נכסי הקדש בדה"ב במזיד דג"כ אין מתתלל ל"ש ע"ז גנבה וע"כ הא דממעט הקדש מכפל היינו בשוגג דנתתלל והוי גניבה, וע"כ השיג הראב"ד דמשלם קו"ח ואשם, אבל הרמב"ם לשיטתי' דגם בקרבן יש מעילה דהוצאה אף דאין מתחלל כנ"ל, וע"כ כתב דאין משלם בנכסי הקדש רק קרבן והיינו במזיד אף דלא נתחלל נעשה גנב להתחייב באונסין. והאומנם כי מהך דקרבן שכתב הרמב"ם דחייב בנתנו לחבירו הי' אפ"ל דאין הטעם משום מעילה דהוצאה, דכיון דאין מתחלל י"ל דל"ש ע"ז מעילה. והא דחייב בנתנו לחבירו היינו משום דזה גופא מקרי הנאה מה שנתן לחבירו וחייב במעילה משום דנהנה, ואך להדיא מבואר ברמב"ם שם הל"ז בנטל אבן או קורה של הקדש ונתנו לחבירו שניהם מעלו ויראה לי שאין הדברים אמורים אלא במועל בזדון שהרי לא נתחלל הקדש, וע"ש בהשגות דהרמב"ם מפרש דקושית הגמ' בחגיגה מ"ש הוא למ"ש חבירו היינו דשניהם ימעלו והיינו במזיד, ומבואר להדיא דהרמב"ם מחייב גם להראשון שנטל, והיינו מעילה דהוצאה מרשות הקדש אף במזיד, ותם נפרש דכונת הרמב"ם בהל"ז הנ"ל דשניהם מעלו היינו לענין מלקות דהזיד במעילה לוקה, הרי ג"כ מוכח דשייך בזה גניבה אף דאין מתחלל, וכיון דלקי בהוצאה במזיד י"ל דחייב ג"כ באונסין ע"י הוצאה, ושפיר כתב הרמב"ם בהל' גנבה דאין משלם אלא קרן, ואיירי במזיד, והראב"ד לשיטתי' בהל"ז, דס"ל דאין מתחייב במזיד ע"י הוצאה, וע"כ דמיעוטא דהקדש מכפל היינו בשוגג, וע"כ כתב דחייב קו"ח ואשם. ועוד י"ל דהראב"ד ס"ל דבמזיד ל"ש למקרי גנב להתחייב באונסין ומשום דל"ש קנין גנבה בהקדש למקני בשינוי וכדומה וכל דאין לו קנין גזלה ל"מ גנב, וע"כ דאיירי בשוגג

ה) והנה נתבאר דלהרמב"ם בגונב נכסי הקדש חייב באונסין וכן בקדה"ג חייב באונסין להקדש אף שאין מתחלל, אולם עוד נראה דבגונב קרבן אף דאין חייב באחריות יש תשלומין לבעל הקרבן ומשום דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא שלו, ולדידי' שוה הקרבן כפי השיווי ששילם בעד זה וכ"מ להדיא ברש"י גיטין נ"ג הכהנים שפגלו חייבין לשלם דמיהן לבעלים שהרי צריכים להביא אחרים וא"נ נדבה היא קשה בעיני' שלא הקריב קרבן שהרי להביא דורן הי' מבקש ע"ש, ומבואר להדיא דמזיק קרבן אפילו נדבה חייב לבעלים דאין נפ"מ אם מחזיק הבהמה לאכול או שרוצה להיות לו קרבן, ואף שאינו שוה דמים לכ"ע שאין יכול למוכרו, אבל אצל הבעלים שזה דמים שהרי לכך לקחו וכפרש"י, ולפי"ז גם לענין גנבי"ל דחייב לשלם לבעלים מה"ט, ומכבר הערותי דבכל גנב י"ל דאיכא חיובא דמזיק כל שאין מהדר הגנבה והבאתי ראי' ממ"ש הרמב"ם פ"א מגנבה הל"ט דעבד שגנב הבעלים פטורים משום שמא יקניטנו רבו וידליק גדישו של חבירו, ולכאורה מהכ"ת הי' חייב הרב על גנבת העבד, דבשלמא על גדישו פ"ח שפיד הי' חייב דאף דעל אש של כלבו לא חייבתו תורה אי אשו משום ממונו וכמבואר בתוס' ב"ק כ"ב, י"ל דעל מקום גחלת יתחייב דהוי כמזיק ברגל אבל על גנבת העבד היכן מצינו דיתחייבו הבעלים בממונם, וע"כ דגם גניבה מקרי מזיק, ואף אם נתעקש בזה עכ"פ כמו דלענין מזיק מקרי בעלים של הקרבן ומחייבינן לשלם לו, ה"ה לענין גנב מתחייב להבעלים כשנאנס

ו) וכ"מ מהרמב"ם בפ"ב מגנבה הנ"ל דבנכסי הקדש כתב הטעם דפטור מכפל מקרא דרעהו ובגונב קדוה"ג כתב משום שנאמר וגונב מבית האיש, ושמעתי ממו"ר הגר"ח זצ"ל דמרעהו לא נוכל למעט רק היכא דהתשלומין הוא להקדש אבל היכא דהתשלומין להדיוט אף דהחפצא הוא הקדש א"א למעט מרעהו דקאי על התשלומין שישלם לרעהו, וע"כ בגונב קרבן הי' אפ"ל שיתחייב לשלם להבעלים דגנב קרבן שלהם, ולכן הביא הרמב"ם הטעם דפטור מכפל מוגונב מבית האיש דזה קאי על החפצא דאם החפצא הוא הקדש פטור מכפל אף דהתשלומין הוא להדיוט, ועכ"פ מבואר מזה ג"כ דקרבן יש תשלומין להבעלים, והמיעוט דוגונב מבית האיש הוא רק לכפל אבל קרן חייב להבעלים, וזה כפרש"י הנ"ל

, ז) ואין להקשות ע"ז מדף ע"ח דבעי בהרי עלי עולה אי פטר גנב בכבש לרבנן ובעולת העוף לראב"ע דמשמע דרק בחייב באחריות קבעי ואליבא דר"ש וכרש"י שם ומשמע לכאורה דלרבנן פטור לגמרי, אבל בחמת זה אינו דלרבנן לענין חיובא דקרן ל"ש למיבעי כלל דפשיטא דצריך לשלם שור כמו שגנב בין לענין חיובא דבעלים שכ' רש"י בגיטין נ"ג דאף בנדבה חייב להביא דורן הי' מבקש וכיון שרצה להביא שור הרי ודאי דא"א להגנב שיפטור בכבש דהרי להבעלים הפסיד השיווי של שור שהי' מבקש להביא, וצריך לשלם להבעלים שור, והבעלים אין מחויבים להביא כלל הקרבן ובכ"ז הגנב חייב וכן לענין חיובא דהקדש, היינו מה שמפסיד הקרבת המזבח שנתבאר (באות ג') שמחויב לשלם למזבח מדין מעילה, ג"כ פשיטא דצריך לשלם שור, ולא מצי למיפטר בכבש שהרי הפסיד הקרבת שור [עיי' בשה"ג פ"ה דב"ב העורך] והאבעיא הוא רק לענין כפל ולר"ש משום חיוב אחריות, וע"ז בעי אי מני לפטור הכפל בכבש, דהאחריות ליכא רק על כבש, אבל הקרן פשיטא דמשלם שור בין להבעלים ובין להקדש ואם משלם להבעלים מחויב לשלם להקדש ג"כ מדין מעילה. ואך אי משלם להקדש יוכל להביא קרבן ע"ש הבעלים וממילא מיפטר מהבעלים, ואדרבה מדברי רש"י מוכח ע"כ כדברנו, דאם נפרש דרש"י לענין קרן איירי למה הוצרך לומר דאליבא דר"ש בעי הרי לענין קרן גם לרבנן חייב וכמ"ש בכהנים שפגלו דחייבין ובודאי אין כונתו רק לר"ש, ובפ"י שם נסתפק בזה ע"ש ולפלא דהרי להדיא מבואר בתוס' דף ע"א ד"ה וסבר כר"ש דהול"ל דסבר כר"ע וכתבו די"מ דלהכי מוקי כר"ש משום דלר"ש חייב כפל ודו"ה אבל לר"מ משום גרמי לא הי' מחייב כפל, והיינו דלר"ש משום גרל"מ חשיבא הבהמה כממונו אבל משום גרמי החיוב משום ההפסד שגרם לי' להביא אחד ול"ש שיתחייב כפל ע"ז

ח) ולענ"ד יש להביא ראי' דגם רש"י ס"ל כן דגם