אמרי משה רלב

ל"ג) וי"ל דלאו משום הולך בשכ"מ כזכי רק דדעתו הי' שיקנה מיד וקונה מדין משכ"מ למפרע. (ונפ"מ לענין גר דליתא במשכ"מ ועוד לכ"ד) וכל שרוצה שיקנה למפרע קונה למפרע ע"י דשכ"מ אבל באמירה לחוד באמת קונה רק לאח"מ ומסולק קושית הב"י על הטור דכתב ג"כ דקונה למפרע והקשה דהא מבואר דל"ק רק אח"מ. וכן סתירת הרא"ש הנ"ל דבספ"ק דגיטין ברא"ש מבואר ג"כ דקונה למפרע משעת נתינתו והיינו דוקא כשהוציא מתח"י ומיושב ג"כ הקושיא מהך דאם נתנה במשכ""מ לא עשה כלום די"ל ג"כ דהיינו באמירה לחוד, אולם בתוס' ספ"ק דגיטין ד"ה הא, מבואר דקונה משעת נתינת שכ"מ או אמירתו

ב) והנלע"ד דודאי הא דתקחז"ל דיהי' דשכ"מ ככומ"ס ויהי' ע"ז שם קנין זה התקנה שעשו דבריו כקנין זה הוא לאחר גמר מיתה אז נעשה דבריו ככומ"ס, וע"כ אם אז הוא ברשות הנותן להקנות נעשה אז הקנין מדשכ"מ שיהי' כומ"ס. וכיון שאז נעשה דבריו כומ"ס ממילא הוי קנין למפרע משעת דיבורו. אבל אם אז לאח"מ אין ביד הנותן להקנות דכבר קדמו אחריך ותו אינו שלו להקנות. אז לא נעשה דבריו ככומ"ס ואין שייך להקשות דהרי קונה למפרע, דל"ק למפרע רק אם לאח"מ נעשה דכומ"ס דאז נעשה הקנין ע"י תקחז"ל שיהי' דבריו כקנין, וכשנעשה אז דכומ"ס ממילא קנה למפרע, אבל כ"ז אם נעשו לאח"מ דכומ"ס. אבל כשקדמו אחריך וא"א להקנות אז לא נעשה כלל דככומ"ס. ול"ש שיקנה למפרע ואין סתירה לפ"ז להרא"ש בתשובה שכתב דע"כ כל משכ"מ קונה לאח"מ אף דליתי' להנותן בעולם. וע"כ קונה באחריך אף שהוא זמן רב אח"מ ול"ק קושית הקצות דבכל משכ"מ קונה למפרע ואין חידוש שקונה אף דליתי' להנותן בעולם אבל באחריך דלאו כמעכשיו דמי ולא קנה למפרע ובכ"ז מהני וא"כ י"ל דגם כשהמקבל אינו בעולם מהני. ולהנ"ל ל"ק דגם בכל משכ"מ ע"כ יש בה הך חידושא דתיקנו דמשכ"מ דוחה הירושה דאל"כ לא הי' מהני כל משכ"מ דכבר חל רשות היורשין ואם הי' בקנין אחר שיחול לאח"מ ל"מ דאין קנין לאח"מ וא"כ איך מהני משכ"מ. דהא גם בשכ"מ מה שדבריו ככומ"ס ותקחז"ל שדבריו יהי' כקנין זה נעשה לאח"מ שיהי' דבריו כקנין וכמפורש להדיא בגמ' דמשכ"מ קונה לאח"מ וכבר הקשה הב"י על הא שכתבו דקונה למפרע מגמ' הנ"ל ולהנ"ל ל"ק דבאמת הקנין נעשה לאח"מ והיינו התקנה שתקנו שדבריו יהי' כקנין זה הוא לאח"מ וממילא קונה למפרע ושפיר הביא הרא"ש בתשובה דע"כ בכל משכ"מ יש הך חידושא דמועיל אף כשאין הנותן בעולם דאל"כ לא הי' מועיל מה שקונה למפרע. דהרי עיקר הקנין נעשה לאח"מ שדבריו ככומ"ס. ול"ד לכל מהיום ולאח"מ דמהני דשם הקנין נעשה מחיים ולאח"מ הוא תנאי אם לא יחזור. אבל במשכ"מ הקנין נעשה לאח"מ ואז קונה למפרע כנ"ל. ובשארי קנינים ל"ש דין זה שיעשה הקנין אח"כ ויחול למפרע רק במשכ"מ שייך כן כיון דאח"מ נעשה ככומ"ס ע"כ חל למפרע, ושפיר כתב הרא"ש דע"כ במשכ"מ חידשו חז"ל שיועיל הקנין אף דליתי' להנותן בעולם. וע"כ מועיל גם לאחר זמן רב כמו באחריך. וכן ניחא הך דכבר קדמו אחריך. דכל דאיכא חסרון מצד הנותן ל"מ מה דקונה למפרע. דרק אם יוכל להקנות לאח"מ אמרי' דקונה למפרע ולא מהני הא דקונה למפרע רק לענין הך דמת מקבל בחיי נותן דכיון דלמפרע קונה הרי קנה המקבל כשהוא בחיו

ועפ"ז מיושב שפיר מה שתמה הא"ש בהא דאמרי' דאין קנין ושטר לאח"מ והרי כיון דמשכ"מ קונה למפרע ומה"ט מהני אף כשהמקבל מת בחיי נותן א"כ אף דמכוון להקנותו בקנין ושטר כמו ע"י משכ"מ ג"כ מועיל דחל הקנין למפרע ואז הי' הנותן בחיים. ע"ש ולהנ"ל ניחא דכיון דמכוון שיהי' הקנין כמו משכ"מ היינו שיתחיל לאח"מ ואז קונה למפרע, ובקנין ל"מ בכה"ג שהקנין יהי' לאח"מ ויחול למפרע דרק משכי"מ תקחז"ל שדבריו יהי' ככומ"ס לאח"מ וכמבואר להדיא בגמ' ול"א דכבר נתנסו הנכסים ברשות היורשים. דכן הי' התקנה כיון דאא"פ בענין אחר ומה"ט ס"ל להרא"ש דגם בנותן לאח"ז רב אח"מ כמו באחריך מהני דע"כ משכ"מ בכ"ד מדחה היורשים וע"כ אין נפ"מ בין מיד לאח"מ או לאח"ז רב. אבל בקנין באופן זה ל"מ כנ"ל ומה"ט פשיט להגמ' דכל שאם עמד חוזר חוזר במתנתו בחלי' אף דהאומדנא רק על עמד שיחזור. שלא ישאר בחיים וימות ברעב. אבל שיחזור בחלי' ויתבטל דבריו גם כשימות מחולי זה ליכא שום אומדנא. וא"כ להתוספות דדשכ"מ משעת אמירתו מ"ט חוזר בחלי' וע"כ כמ"ש דכל זמן שלא מת לא נעשו דבריו ככומ"ס וע"כ חוזר בחלי' דעדיין לא התחיל הקנין ורק לאח"מ שנעשו דבריו כומ"ס קונה למפרע אבל בקנין באופן זה ל"מ

ג) ומ"ש הקצות לישב הקושיא מאחריך משום דמשכ"מ יוכל לחזור בחלי' ע"כ זוכה האחריך. צ"ע לענ"ד דהרי עם גמר מיתה שאז כבר אין יכול לחזור והוא קונה למפרע הרי אז קדים המשכ"מ. וכמו דפרכינן שם (דקל"ז) לאביי דאמר עם גמר מיתה, דא"כ אמאי קדים אחריך, א"כ ה"נ לרבא דאח"מ קונה, אבל כיון דעם גמר מיתה שוב אין יכול לחזור ואז קונה למפרע א"כ קדים המשכ"מ, או לפחות יהי' שוין ויחלוקו כמו שפי' שם הרשב"ם לאביי. ואולי אפשר לדחוק דזכות החזרה הוא כעין שיור וע"כ אף. שעם גמר מיתה שוב איתקל מילולי' ואין יכול לדבר ולחזור בכ"ז כבר קדים אחריך. וצ"ע

ובקצות (סי' קכ"ה) כתב בישוב קושית הר"נ הנ"ל דמ"ט במת מקבל בחיי נותן יחזרו ליורשי מקבל הא אין קנין למת וע"ז תירץ הקצות עפ"י הגמרא (בדף קמ"ז) הואיל ויורש יורשה דמתנת שכ"מ הוא כירושה ויורש יורש גם לאח"מ דכן סדר הנחלות שמשמשת והולכת עד יעקב ע"ש ולבד כי דבריו תמוהין מסוגיא דהמזכה לעובר ל"ק (בדקמ"א) דמתבאר דל"מ משכ"מ אף למ"ד דירושה הבא מאליה יש זכי' לעובר. וכבר הרגישו שם התוס' בד"ה נכסי מהך דהלואתי לפלוני דמהני במשכ"מ הואיל ויורש יורשה. וכתבו דלאו בחדא מחתא והיינו דדוקא היכא דהחסרון מצד דבהלואה לא מועיל קנין ע"ז מהני דברי שכ"מ שיקנה כמו ירושה אבל אם החסרון הוא מצד הקונה דליתי' בעולם או עובר דלא יכול לזכות במתנת בריא. גם במשכ"מ ל"מ, וראיתי בא"ש שהשיג ע"ז, גם ק"ל מסוגיא דנכסי לסבתא ובתרה לירתאי (בדקכ"ה) דאמרי' שם דר"ע סבר דאפילו הוי ברא לברתא לא ירית. ולכאורה קשה דמ"ש מהך דגיטין דמת מקבל בחיי נותן דיחזרו ליורשי מקבל לשיטת התוס' דגם בשכ"מ ל"א הולך כזכי רק הטעם דמשכ"מ קונה למפרע א"כ גם הכא מ"ט כשמתה הברתא לא אמרינן דשייך להברא של ברתא כמו התם דיחזרו ליורשי מקבל. ובשלמא בהך (דדקל"ז) באחרי אחריך לפלוני דמת שני יחזרו ליורשי ראשון א"ש דשם אאפ"ל דיחזרו ליורשי שני דא"כ לא יזכה השלישי, אבל הכא דליכא שלישי אמאי לא שייך ליורשי הבת אך אפ"ל דכיון דאם קדים סבתא וזבנא זבינה זביני ע"כ דאין רצונו שתקנה הברתא למפרע