אמרי משה רלא

כנ"ל ורואים כאילו קיים כמש"כ לעיל ומכחו הם יורשים וע"כ שייך מלד"ה. ובגר דליכא יורשים פסק כחו לגמרי מהממון דכל דאינו נוגע לירושת קרוביו אין למת שום זכי' וקנין דאין קנין לאח"מ כנ"ל וגם מנכסים שלו נפקע כחו לגמרי וע"כ ל"ש בגר מלדה"מ ואולם גם כשיש יורשים אין לו כח להקנות שיחול הקנין לאח"מ וכמו דאמרי' בכ"ד דאין שטר וקנין לאח"מ והיינו דדין וזכות הירושה שיש להיורשים מפקיע ממנו כחו שלא יהי' שולט על ממונו להקנות לאחרים ולהפקיע הירושה ורק במתנת שכ"מ תיקון חכמים דאף דמשכ"מ חל לאת"מ בכ"ז דוחה הירושה ומה"ט גם כשיצוה ליתן זמן רב לאח"מ חל משכ"מ וכמ"ש בסימן הבא

ובזה יתישב לי קצת מה דק"ל מכבר (בדקכ"ו) במשנה דהאומר פלוני בני לא ירשני ל"א כלום שהתנה עמש"ב ובגמ' פריך לימא דלא כר"י דבדבר שבממון תנאו קיים. ומשני דלא ידע ומחיל, ותמוה לכאורה מה שייך זה לפלוגתא דר"י דשם הוא רק תנאי לאיזה מעשה שעושה, אבל איך שייך לומר להפקיע ירושה. דהרי נפקע כחו וגם לפי"מ דמשני דלא ידע דמחיל דהמובן הוא דאין יכול להפקיע זכותם. וא"כ בגר אם יאמר דאתרי מותו לא יהי' נכסיו הפקר ויזכה לאח"מ רק פלוני יהי' מועיל ובאמת ל"מ כדמוכח מאיסור גיורא דבזה ל"ש דכ"ע יש להם זכות בנכסיו ולא ידעו ומחלו וע"כ דכיון דלאח"מ נפקע כוחו ואין שולט על נכסיו לצוות. וא"כ איך ס"ד דמיורשיו יוכל להפקיע, ובקצות סי' כ' הקשה דמשמע דאילו ידע ומחיל מהני וכן ס"ל לאיזה ראשונים והא אין מועיל סילוק בנחלת אבותיו עי"ש (ובסי' רע"ח) ולהנ"ל י"ל דהוי ס"ד דכיון דלא נפקע כח המת מנכסיו לענין ירושה. וע"כ מהני מה שיאמר שלא ירש זה וע"ז משני דלא ידע ומחיל ואין לו כח להפקיע זכות הירושה מיורשיו ובגר בל"ז ל"מ דפקע כחו כנ"ל, אבל כשידע ומחיל מהני להנך שיטות ואף דאין מועיל סילוק בנחלת אבותיו, היינו אם הוא מצד היורש לחוד דהמחילה על הנכסים הוא דשלב"ל ועל מה שהוא יורש ל"ש סילוק דע"כ הוא יורש, ואין זה זכות לחוד, (ורק לענין בכור דהוי זכות לזכות בכורה י"ל דמהני כמש"ל בסימן הבא) אבל כשהאב אומר שלא ירש בני י"ל דמהני כיון שלא פסק כחו והבן מסכים לזה ואין מפקיע זכותו בע"כ רק מדעתו בזה י"ל דמהני. כד) וניחא עפ"ז מה שתמהו בהך דב"ב בגר שמת והניח אשתו מעוברת למ"ד המזכה לעובר ל"ק והקודם בנכסיו זכה ובכ"ז כשנולד הבן מתבאר שם דהבן נוטל נכסיו מהזוכה, ואיך שייך ירושה במה שכבר זכו אחרים, להנ"ל ניחא דההפקר לא הי' רק לשעה כ"ז דליכא היורש לזכות ומשום דלא נפסק כח המת מנכסיו כ"ז דעתיד להיות לו יורש, ורק כ"ז דליכא היורש בעולם לשעה זו יוכלו אחרים לזכות אבל אח"כ כשיולד נפקע ההפקר ממילא והיורש זוכה מכח המת שלא נפקע כחו כנ"ל ועיין בתוס' יבמות (דס"ז) שנסתפקו במע"י עד הלידה אם שייך להיורש ובאה"ח ר"ל דרק הבן מצי להוציא מהזוכה ולא שאר יורשים דהבן קם תחת אביו ואילו יצויר שהמת יצטרך לנכסיו או שיקום לתחי' יקח נכסיו בכ"מ שימצאם. וישב בזה הקושיא על הנ"י בב"ק דזרק חץ ומת קודם שהזיק דחייבין היורשים והרי לא נשתעבדו הנכסים בתיו דבפועל עוד לא הי' ההזיק, וע"כ משום דיש להמת צורך לשלם החוב לא זכו היורשים. וכ"ז לא נ"ל דא"כ אמאי מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח דאף דליכא שעבוד על מטלטלין בכ"ז כיון שיש צורך להמת לשלם החוב לא יזכו היורשים כלל ויגבה הבע"ח וכמו בכל הגובה שלא בפניו דמבואר (בסי' ק"ו) דאף ממטלטלין גובים, וע"כ כמ"ש דאין למת קנין רק לענין משמוש ולהוריש. ואף אם יקום לתחיה לא יקח מהזוכה וגם מה שצריך להמת א"ל קנין ופסק כחו מנכסיו כדחזינן דכשהמוריש גוסס תקנו דהבן יכול למכור לצורך תכריכים וקבורתו ולא הוי דשלב"ל כשאומר מה שאירש מאבא היום מכור לצורך קבורתו וחזינן דהבן יורש גם מה שהוא לצורך קבורתו, ואחרים אין יכולים למכור. וגם סתמא אמרו דאין שטר וקנין לאח"מ אף כשמוכר שהדמים יתן הלוקח לצורך קבורתו. והטעם דא"ק לאח"מ פרש"י משום דפקע רשותו ונכנס לרשות היורשים, וחזינן דאף במה שהוא לצורכו נפקע זכותו, וגם במש"כ בהגמ' דקנ"ט דבמקום אב קאימנא הוא רק בבן ז"א דגם בנכד עד סוף העולם יורשים חלק בכורת זקנם, ושארי יורשים לא משכחת, והך דבמקום אב קאימנא אין הכונה משום ברא כרעי' דאבוה וכמשנ"ל (באות א') בשם הראב"ד, או כמ"ש (אות ג') והקושיא מזרק חץ וכן מה שהקשה בשע"צ על הירושלמי ר"פ א"נ בבא על בתו דמיירי בבא עליה ומת, דאיך תגבה מהיורשים אף בלא קלבד"מ הא לא נשתעבדו הנכסים קודם העמב"ד ע"ש. נ"ל לענ"ד דמצינו ששעבוד חל גם קודם שיבוא החיוב כמו למ"ד דנכסי שומר משתעבדים משעת משיכה אף דהחיוב הוא גם לדידי' משעת פשיעה וכמ"ש הריטב"א ב"מ (דצ"ח) דהוי כא"י אם נתתיבתי דכ"ז דלא בא הפשיעה ליכא חיוב כלל. וכן מצינו בלוקח באחריות ובע"ח טורף נשתעבדו הנכסים משעת המכירה אף דבע"ח מכאן ולהבא גובה ועד הטירפא היא קנוי' לי', וע"כ אין תימא אם בזורק חץ נשתעבדו הנכסים מיד כשזרק אף קודם שהזיק כיון דנעשה המעשה המחיבתו, וכן בהירושלמי הנ"ל י"ל דנשתעבדו הנכסים מיד דלמפרע נעשה החיוב, ואין כאן מקומו. סימן לט בדין מתנת שכ"מ אי קונה למפרע

א) הקצה"ח בסי' (ר"נ סק"א) הקשה על שיטת התוס' והרא"ש דמתנת ש"מ קונה למפרע מהא דאמרי' בדף קל"ג ומודה שאם נתנה במתנת שכ"מ לא עשה כלום מ"ט מתנת שכ"מ ל"ק אלא לאח"מ וכבר קדמה אחריך. והרי לשיטתם דקונה למפרע א"כ מתנת שכ"מ קדים. ובסי' (ר"ז) הקשה דהרא"ש סותר א"ע למ"ש בתשובה כלל פ"ד וז"ל שלא אמרו אחריך לפלוני אלא למי שהוא בעולם. אבל למי שאינו בעולם לא. ואע"ג דאחריך לאו כמעכשיו ובהאי שעתא ליתא למקנה בעולם כו' ואיכא למימר שתתקים אף שאין הקונה בעולם, ל"ד, דכל משכ"מ ליתא למקנה בעולם בין למ"ד עם גמר מיתה. ובין למ"ד לאתג"מ ומש"ה מהני באחריך דמ"ל שתחול הקנין מיד או לאח"ז אידי ואידי ליתא למקנה בעולם בשעת קנין אבל לענין קונה לא מצינו שחילקו בין משכ"מ לשאר מתנות. ע"ש ואי נימא דקונה למפרע א"כ היכא מוכח מכל משכ"מ כיון דזוכה למפרע הרי איתא למקנה בעולם, ע"ש שכתב דדבריו סותרים. והנה לכאורה ג"ל דבכל הני הראשונים דכתבו דזוכה למפרע הוא רק כשהוציא המתנה מתח"י ונתנו להוליך לפלוני ואז ס"ל דזוכה למפרע אף דהולך לאו כזכי גם בשכ"מ מ"מ בכה"ג זוכה למפרע משום דברי שכ"מ ככתומ"ס משא"כ באמירה לחוד לכ"ע ל"א דזוכה למפרע דהרי בסי' קכ"ה מתבאר דבהולך מנה הדין דל"מ חזרה בחלי' אם מת אח"כ, ובאמירת שכ"מ הדין דכל שאם עמד חוזר תתר במתנתו אף כשלא עמד וע"ש בסמ"ע ס"ק ל"ד ובהגר"א (ס"ק