אמרי משה רל

מבואר כהש"ך בגמ' ולפ"ז קשה בעיקר תירוצו של הב"י בדעת רש"י שבא לתרץ הקושיא דא"ל הפסק דנהי דלמאי דדחי שם דאחרים איירי בראוים ליורשו וכריב"ב א"ש אבל להס"ד דהביא ראי' דמהני לשון מתנה לאחד גם להשני יקשה הקושיא דירושה א"ל הפסק וע"ז לא שייך התירוץ דמתו בלא בנים והירושה בא להנותן בקבר וע"כ יוכל להנחיל לאחרים. דהא להס"ד לא איירי דאחרים ראוים ליורשו, ואי נימא דגם בזה כיון דהירושה בא להנותן אחרי מיתת הבנים כשמתו בלא בנים לא מקרי הפסקת ירושה משום דהוי כאילו הבנים שקבלו השקל אין להם יורשים כלל והירושה בא להנותן וע"כ יוכל ליתן גם לאחרים במשכ"מ (לפי הס"ד דמשום לשון מתנה שאמר לבניו מהני לאחרים) דלפ"ז לשון הב"י תמוה במ"ש ואיכא למידק כו' תירוץ דאחרים היינו בראוין לירש כו' הרי זה הי' הנפ"מ בין הס"ד להמסקנא דלהס"ד איירי דאחרים הם נכרים ולהמסקנא דמוקים כריב"ב איירי שאחרים ראוים לירש. ומלשון הב"י נראה דעיקר התירוץ הוא משום דמצי להנחיל וע"כ לא מקרי הפסקת ירושה

ובמ"ש הד"מ דמהפוסקים נראה שאין מחלקים בכך ואפילו באחי האב ומת הבן בלא בנים ל"מ להנחיל לאח מן האחים, ועיין בקצות מ"ש בטעם הדבר ולענ"ד נראה דס"ל להפוסקים דלא יוכל להנחיל רק הבעל הנכסים שמת עתה ולא מי שבא לו הירושה בקבר אף להשיטות דדשלב"ל יוכל להנחיל היינו מה שבא לו בחיו אבל לא מה שבא בקבר ומשום דא"א שיהי' שני מנחילים כמש"ל, וביותר לפי"מ שבארנו דאין המת זוכה בקבר רק לענין משמוש אבל אין לו קנין בהנכסים דמה"ט א"צ לשלם להבע"ח וע"כ אין בידו להנחיל מה שבא לו בקבר ולפמ"ש נראה דאף להשיטות דבשאר יורשים לא מאד"א בכ"ז יוכל בן אחיו להנחיל לאחד מאחי אביו וכן להיפך הדוד יוכל להנחיל לאחד מבני אחיו אף שיורשים ע"י משמוש בכ"ז המנחיל הוא בעל הנכסים. ובדבמ"ש כתב להיפך אבל כבר הבאנו מהרמב"ם (פ"ט) מזכי' דבכל היורשים המוריש הוא בעל הנכסים וממילא דמי שבא לו בקבר אין יוכל להנחיל דשני מנחילים א"א, ומיושב מה שהקשה הגרע"א והדב"מ על קושית התוס' דלמה כתיב אח. והקשו דנפ"מ לענין להנחיל דאם הי' יורש מדין משמוש הי' האב המנחיל ולא האח ולפמ"ש ניחא דאף אי אח מדין משמוש האח הוא המנחיל ולא האב

כב) וסיוע גדולה למ"ש (באות י"ג) דכל שא"צ להמשמוש שוב אין זוכה המת בקבר הוא ממה דפריך שם דקנ"ט ע"ב מנפל הבית עליו ועל אביו כו' מאי לאו יורשי האב בני' כו' ואס"ד ל"א מאד"א כו' נימא להו בע"ח ירושת אבוהון שקילנא. לא יורשי האב אחי כו'. והנה אין מובן מה משני הגמ' דאכתי יגבה הבע"ח החלק המגיע לראובן אילו הי' חי וכשמת יגבה הבע"ח וע"כ צ"ל דכיון דיורשי האב היינו אחיו של ראובן והם א"צ לירש נכסי יעקב מכח ראובן. וע"כ אמרי דלא בא כלל הירושה לראובן בקבר דאין מת יורש כלל במקום שא"צ למשמוש. ורק להס"ד דיורשי האב הוא חנוך וע"כ צריך לירש מכח ראובן את נכסי יעקב, וע"כ הקשה דיגבה הבע"ח כיון דע"כ צריך חנוך לבוא לדין משמוש מראובן והירושה בא לראובן א"כ צריך לשלם החוב ומזה הוכיח דאמרי' מאד"א וע"כ א"צ לשלם החוב, וע"ז דחי הגמ' דלעולם ל"א מאד"א ואם הי' היורש בנו של ראובן, דהיינו נכד יעקב הי' צריך לשלם החוב של ראובן כיון דע"כ הוא זוכה הנכסים של יעקב ע"י ראובן וע"כ באו הנכסים לראובן בקבר וע"כ צריך לשלם החוב. ואף הכא איירי דיורשי האב הם אחי ראובן דהיינו בני יעקב והם א"צ לירש ע"י ראובן וע"כ א"צ לשלם החוב דלא זכה כלל ראובן בקבר בהנכסים של יעקב דבקבר אין יורש כלל רק היכא דצריך לדין משמוש להנחיל לבניו. וזה הוא כונת הש"מ על קושית התוס' לעיל ע"א שהקשו דמאי פריך ולימא אביך זבין ואת מפקת דילמא הטעם דאין בע"ת נוטל בראוי כמבואר בבכורות ותירץ בש"מ דשם בבכורות דאין האשה נוטלת כתובתה בראוי איירי שאין לבעלה בן והיורש של אבי הבעל הוא אחי הבעל דהיינו בנו של אבי הבעל שהי' ראוי לבעלה לירש חלקו אבל כשהבעל מת אחיו יורש הכל והבעל אין יורש כלל בקבר דכל שהיורש החי א"צ לבוא לדין משמוש לא זכה כלל המת בקבר. וזה הוא דאמרי' דאין גובה כתובה בראוי היינו משום דהבעל לא זכה כלל בקבר. אבל אם הי' לבעל בן והבן הי' בא לירש דאז ע"כ צריך לבא לזכות ע"י משמוש מאביו דהוא בעלה הי' צריך לשלם הכתובה דאף מה שזוכה בקבר צריך לשלם החוב וזה הוא הס"ד דקשה בד"מ דכיון דהנכד זוכה ע"י משמוש מאביו צריך לשלם החוב ומשום דשעבוד עדיף מקנין לר"מ דל"מ שנפלו כשהוא גוסס, ותמהני על הקצות (בסי' ק"ד) הנ"ל שהקשה על המ"ל שהביא בשם מהר"ם דאם תפס הבע"ת יוכל לומר קים לי דל"א מאד"א וגם קי"ל דבע"ח גובה. בראוי ותמה הקצות דזה א"א שני הדינים דהמשנה מכחשתו דנפל הבית עליו ועל אביו דאם הבן מת תחלה אין הבע"ח גובה ויש ע"ז שני טעמים או דבע"ח אין גובה בראוי או מאד"א אבל לומר שני הדינים דגובה בראוי וגם דל"א מאד"א הרי המשנה מכחשתו ע"ש והוא תמוה לענ"ד דהרי הגמ' מתרץ דיורשי האב היינו אחי וכמו שבארנו דבזה דוקא א"צ לשלם החוב ומשום דהמת לא זכה כלל אבל כשהיורש הוא הנכד וע"כ צריך לזכות ע"י משמוש ובאו הנכסים לאביו וע"כ צריך לשלם החוב ובע"ת גובה בראוי כה"ג שע"כ באו הנכסים לאביו בקבר ועדיף שעבוד מקנין כנ"ל וא"כ שפיר כתב המ"ל דיוכל לומר קי"ל דבע"ח גובה בראוי ול"א מאד"א דהרי כן הוא הדין לפי"מ דדחי הגמ' דל"א מאד"א ובנכד צריך לשלם החוב ואין המשנה מכחשתו דשם היורש הוא אחיו ולא זכו המת כלל. וגם מה שכתב הקצות שם דטעמא דמאד"א לחוד אין מספיק דהרי האב הוא יורש מוקדם להנכד כנ"ל לק"מ דכיון דאמרי' מאד"א וא"צ למשמוש שוב אין המת זוכה כלל דרק היכא דצריך למשמוש זוכה המת וכמש"ל (אות י"ג) וכן מתבאר מהתוס' ובעה"ת וכל הראשונים דלהס"ד דקשה בד"מ הוא גובה מדין שעבוד נכסים. ובדכתב דאקנה דלהקצות דמדין מצוה על היתומים לפרוע א"כ גם בלא דאקנה איכא מצוה

כג) ועפ"י הנתבאר יובן שפיר כונת התוס' בגיטין (די"ג) ד"ה הא מ"ש לחלק בדין מצוה לקיים דה"מ דלא אמרי' בגר ומשום דפסק כחו מהממון דגר ליתי' בירושה ורק ביורשים דלא פסק כחו מהממון ומכחו יורשים אמרי' מלדה"מ והיינו דכיון דמצינו בדין משמוש דזוכה בקבר להנחיל לפי הנתבאר (באות ג') וחזינן דיש למת זכי' לענין להוריש ומכ"ש בנכסים שלו שעוד לא פסק כחו מהממון ומכחו הם יורשים, היינו דאם היינו אומרים דדין ירושת הקרובים הוא לגבי' הפקר כלומר דכשמת פקע כחו לגמרי מהממון והי' צריך להיות נכסיו הפקר וגזרה התורה שלא יהי' הפקר רק קרוביו זוכים אז לא הי' שייך מלד"ה כמו בגר דאין לו שום זכות לצוות על נכסיו לאח"מ דאינם שלו כלל. וע"ז כתבו התוס' דאינו כן דלא פסק כחו מהממון דגם לאח"מ יש לו כח להנחיל