אמרי משה רכט

ירושה אם לא ירשו בני המקבלים. אף דגם בזה מבואר ברמב"ם (פ"ט מזכי' ה"ה) דהזקן יוכל להוריש לאחד מבני בניו בכ"ז מקרי הפסקת ירושה מה שמפקיע שלא יטלו בני המקבלים בשוה כיון שזכו המקבלים בהירושה וכשמתו ויש להם בנים לא בא הירושה לאב הנותן בקבר דהבנים קודמין להאב וע"כ אין יכול הנותן להפקיע הירושה שלא ירשו בניו בשוה, והא דיוכל הזקן להוריש לאחד מבני בניו היינו כשאין הבנים בחיים והנכדים הם יורשיו אז יוכל להנחיל לאחד מהנכדים שרוצה אבל כשזכה הבן בירושה שהנחיל לו האב לא מצי להפסיק שלא ירשו הנכדים בשוה אחר מיתת המקבלים דהנכסים לא באו בקבר להנותן שיהי' הוא המוריש לאחד מהנכדים אבל בא"ל בנים והאח צריך לירש ע"י משמוש ובאו הנכסים להאב הנותן בקבר וע"כ יוכל להוריש לאחד מבניו שהם אחי המקבלים. וזה ל"מ הפסקת ירושה מה שעי"ז אין המקבלים יכולים להוריש למי שירצו. כצ"ל בכונת הד"מ והקצות. אבל אין שום פליאה על הב"י דלא ס"ל כן והיינו דס"ל דגם מה שעושה דאין המקבלים יכולים להוריש למי שירצו מקרי הפסקת ירושה ויותר נראה דס"ל להב"י דאח יורש שלא ע"י משמוש וכמו שבארנו וא"כ לא בא כלל הירושה להאב בקבר. וע"כ פי' דאחרים היינו אחי האב הנותן דבזה ע"כ יורשים ע"י משמוש מהאב ובזה האב הוא המוריש לאחר מיתת המקבלים ולא הוי הפסקת ירושה מהמקבלים, ואולם ג"ז צ"ע דלכאורה גם אחי האב הם יורשים בעצמם את בן אחיהם לפמש"ל דכל אלו יורשים הכתובים להדיא בתורה הם יורשים בעצמם, וא"צ לבוא מדין משמוש ולפ"ז יהי' הדין דבני האח יוכלו להוריש אחד מאחי האב. וא"כ גם בזה מקרי הפסקת ירושה ועיין בתוס' דק"ח ע"ב ד"ה יכול שכתבו דמאחי האב ידעינן משמוש דלמעלה. דמתבאר דע"כ הם יורשים ע"י משמוש. ובכ"ז אפ"ל דיכולים בני האחין להוריש לאחד מדודם אף שהוא ע"י משמוש בכ"ז המוריש מקרי רק בעל הנכסים שמת עתה ולא מי שבא לו בקבר

כ) ועיין בתש' רע"א שהוכיח דאף אי אח יורש ע"י משמוש בכ"ז יוכל להנחיל לאחד מאחיו מקושית התוס' (בדק"ח) דלמה צריך לכתוב אח והא נפ"מ דאי הי' יורש מדין משמוש לא הו"מ להנחיל ולהכי כתיב אח דהוא יורש מעצמו ומצי להנחיל וע"כ דאף אי יורש ע"י משמוש מצי להנחיל, ע"ש ואח"ז הקשה דנפ"מ אם אח מדין משמוש הי' האב מצי להנחיל מה שיבוא בקבר כשימות בנו בלא בנים ותירץ דאין יוכל להנחיל דשלב"ל ע"ש והנה בדין זה יש מחלוקת הראשונים כמ"ש (בסי' י"ג) אבל לענ"ד אף אי מצי להנחיל דשלב"ל בכ"ז א"א להאב להנחיל דכיון דע"כ האח יוכל להוריש וכמ"ש הרמב"ם אא"פ שיהי' שני מורישים כנ"ל. ומהרמב"ם הנ"ל בפ"ט שכתב דיוכל להוריש לאחד מנכדיו ולאחד מאחיו וכיוצא בזה משאר יורשין ע"ש מתבאר דגם אלה היורשים ע"י משמוש בכ"ז המנחיל הוא בעל הנכסים שמת עתה, (וחידוש על הגרע"א שחקר בזה דמהא שכתב הרמב"ם דיוכל להוריש לאחד מנכדיו י"ל דהם יורשים מאד"א בלא משמוש וגם מאח י"ל דיורש שלא ע"י משמוש. וע"כ הוצרך הגרע"א להביא ראי' מקושית התוס' כנ"ל והרי מבואר ברמב"ם וכיוצא בזה משאר יורשים וביותר תמוה על הקצות (בסי' רפ"א) שחידש מעצמו דיוכל להוריש לאחד מנכדיו ולא הזכיר שמפורש כן ברמב"ם פ"ט מזכי' הנ"ל וכיון שבעל הנכסים הוא מוריש בודאי שוב אאפ"ל דגם היורש בקבר יהי' מוריש. וא"כ אף אי יוכל להוריש דשלב"ל היינו מה שבא לו בחיו אחר שהנחיל אבל מה שבא לו בקבר א"א לו להנחיל ומשום דהמוריש הוא הבעל נכסים שמת עתה ואין סברא שיהי' שני מורישים כנ"ל, וביותר לפמש"ל דאין המת זוכה בקבר רק להנחיל אבל לשלם החוב א"צ דאין למת קנין וכמ"ש בפשטות הר"נ בגיטין ספ"ק וע"כ אין שייך שיהי' האב המוריש למה שבא לו בקבר דהרי לא זכה כלל רק להנחיל לבניו אבל לא מקרי שלו שיהי' ביכלתו להנחיל למי שירצה ואף להשיטות דס"ל דרק בנכד אמרי' מאד"א אבל בשאר יורשים צריכים לשלם החוב כמ"ש (באות ח') ג"כ י"ל דאין זה מדין שעבוד נכסים וכבר הערותי (באות ד' וז') דאיך אפשר שיגבה מדין שעבוד דהרי לא עדיף מנכסים שנפלו כשהוא גוסס, ולזה אפ"ל דהא דס"ד דגבי בן שמכר וכן להשיטות דבשאר יורשים באמת גבי י"ל דאין זה מדין שעבוד רק משום מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם היכא שירשו אף מטלטלין, ומשום זה הוי ס"ד דגבי דמה שזוכים ע"י אביהם לירש זקנם הוי כירשו מטלטלין ואיכא מצוה עליהם לפרוע, וע"ז דחי דמאד"א. והיינו דאף דע"כ הם זוכים בזכות הירושה מאביהם כמ"ש (באות ב' י"ג) בכ"ז ל"ד לירשו מטלטלים. ואין עליהם גם מצוה לפרוע. והשיטה דס"ל דבשאר יורשים צריך לסלק החוב היינו ג"כ משום מצוה, אבל לא מדין שעבוד נכסים. ומשום דלא זכה המת בקבר. ואף אי זכי לא עדיף מנכסים שנפלו כשהוא גוסס וש"ר דהקצות (בסי' ק"ד סקט"ו) שהעיר ג"כ דל"ל מטעם שעבוד דהא לא עדיף מנפלו כשהוא גוסס. ורק משום מצוה, ובזה מתרץ שם מ"ש הנמ"י שני טעמים הא דאין צריך לשלם החוב משום דאין בע"ח גובה בראוי וגם מכח אד"א, דהטעם דמאד"א אין מספיק דהרי האב קודם מבנו, וע"כ צריך לטעמא דראוי דמה"ט ליכא למגבי מדין שעבוד דלא עדיף מנכסים שנפלו כשהוא גוסס ורק משום מצוה הי' צריך לפרוע וע"ז אמרי' דמאד"א ול"א מצוה על היתומים לפרוע חובת מורישהם אלא היכא דאינו בא אלא מכח מורישהם החייב אבל זה אומר מאד"א עשה"ט. ולא עמדתי על דבריו דאכתי יקשה דהרי האב קודם מהבן וא"כ ע"כ זכה מאביו ועדיין איכא מצוה אם לא שנאמר דכונתו למ"ש (באות ז') דאם צורך להמת לזכות בהנכסים שיחול שעבוד הבע"ח אז באמת זכה המת, ולכן אם בע"ח גובה בראוי הי' האב קודם מהבן ולא יכול לומר מאד"א אבל כיון דאין גובה בראוי וע"כ אין צורך להמת בהנכסים דהבע"ח לא יוכל לגבות מדין שעבוד שלו ולזה אמרי' מאד"א דהאב לא זכי כלל וע"כ ליכא מצוה ובעיקר קושיתו דהאב קודם מהבן כבר בארנו (באות י"ג) דאין זה כלל בכ"ד דכל הקודם בחיים קודם גם בקבר ע"ש, וגם מה שהקשה על הנמ"י דהרכיב שני הטעמים לא אדע מה ק"ל דכונתו כמ"ש התוס' דמה שאמר דקשה בד"מ הוא לא על המכירה עצמה דהוי דשלב"ל ורק דקשה למה לא ישלם החוב וע"ז אמר דמאבד"א ופשוט לענ"ד

כא) גם במ"ש הקצות ליישב קושית הר"א ששון והש"ך על הב"י דאף אם אותן אחרים אין ראוין לירש מהני לשון מתנה שאמר תנו שקל לבני ללשון ירושה לאחרים והקצות דחי זה דלשון מתנה ליורש הוא גופא לשון ירושה ע"ש. ותמהני דהרי בגמ' הביאו ראי' מזה דמהני לשון מתנה לאחד ולשון ירושה לאחר וא"כ יקשה להקצות איך מהני לשון מתנה הרי לבניו הוי לשון ירושה אף שאמר תנו, וע"כ צ"ל או כמו שפי' הרמב"ם דאמר מפורש לא משום ירושה או כמ"ש המרי"ט דלשון מתנה ליורש ארכבה אתרי רכשי ויש בה גם דין ירושה לומר שאין לה הפסק אבל גם היפוי כח שבלשון מתנה יש בה וע"כ מהני לאחרים הלשון מתנה שאמר לבניו. ועכ"פ