אמרי משה רכח

כשהאחים בחיים אין ראובן נוטל פ"ש בנכסי שמעון, אבל כשהאחים אינם בחיים ובני האחים באים לירש את שמעון בזה ע"כ הירושה ע"י משמוש, דבני אחין לא כתיב בתורה שהם יורשים מעצמם ורק מדין משמוש הם יורשים, וע"כ אמרי' דהנכסים משמעון באו מקודם ליעקב בקבר ולא לאביהם אחי שמעון, דכשם שאילו הי' יעקב ובניו בחיים האב קודם כן כששניהם בקבר יעקב קודם לבניו. וכיון דבאו הנכסים ליעקב שוב יעקב מנחיל לראובן הבכור חלק בכורתו בקבר שיטלו בני ראובן חלק בכורת אביהם וככל בן בכור שנוטל פ"ש מזקנו, ואין יכולים בני יתר האחים הפשוטים לומר מאד"א דהיינו מיעקב קאתינא, דהרי ע"ז יש הילפותא בירושלמי דמקיש משפט האמור בבכורה למשפט האמור בפשיטות דכשהבכור בקבר יורש בכורתו בקבר להנחיל לבניו ולא יוכלו לומר מאד"א וכמבואר (באות ד') והיינו דכל שצריך להמשמוש שוב זוכה האב בקבר להנחיל לבניו, וע"כ נוטלים בני ראובן פ"ש מנכסי שמעון משום שבאו ליעקב מקודם ומיעקב לראובן להנחיל לבניו חלק הבכורה, וראוי לא הוי כנ"ל, (ואפשר דאף כשראובן בחיים אם יתר האחים אינם בחיים וראובן בא להתחלק עם בני יתר האחים של שמעון היה נוטל ראובן עצמו ג"כ פ"ש להרמב"ם דאף דראובן עצמו יכול לירש שמעון מצד עצמו אבל כיון דהבני אחים ע"כ צריכים למשמוש שוב אמרי' דהנכסים באו מקודם ליעקב וממילא נוטל ראובן פ"ש. אך י"ל להיפך כיון דראובן יוכל לירש מעצמו שוב לא אמרי' דבאו הנכסים ליעקב. ואין ראובן נוטל פ"ש. אבל עכ"פ כשכל האחים אינם בחיים אז ע"כ בא הנחלה ליעקב שפיר ס"ל להרמב"ם דנוטל פ"ש. ועיין בב"ח שהשיא דברי הרמב"ם לכונה אחרת. ותמה הפלא ופלא על הטור וב"י שפירשו כפשוט הרמב"ם ודבריו אינם מובנים לי, ובקרית ספר להמבי"ט תפס דברי הרמב"ם כפשוטם כהטור והב"י, ולדבריו נראה דגם האח הבכור גופא נוטל פ"ש וכתב לתרץ סתירת הרמב"ם באופן אחר ע"ש תירוצו כי קשה להבין ולפמ"ש אין לנו לחדש יותר מכפי שמבואר ברמב"ם רק בבני האחין. ואם כי ג"ז דין מחודש ותמוה אחרי שיצא מהרמב"ם כתבתי הנלענ"ד

יז) ובדף קכ"ה ההוא דאמר נכסי לסבתא ובתרא לירתא, מתבאר שם ברשב"ם דירתאי מקרי גם את ובן הבת מקרי ירתי ירתאי. ומוכח מזה תרתי דאח הוא יורש מצד עצמו ולא ע"י משמוש. וגם מוכח דנכד הוא יורש ע"י משמוש. אף דאמרי' מאד"א וכמש"ל. ולכאורה קשה מכאן על הרמב"ם דכיון דאמרי' דאילו הוי ברא לברתא ירית ע"כ הוא משום דהבת זכת בקבר וע"י הבת זוכה הברא. ובכ"ז אמרי' דהבעל אין זוכה משום ראוי וחזינן דאף שזכתה הבת בקבר מקרי ראוי. ואולם באמת ל"ק דבבעל ודאי לא נוכל לומר דמה שבא לאשתו בקבר ירש הבעל דלאחר מיתת אשתו נפקע השארות וכמ"ש התוס' (בדקי"ד) ד"ה מה והבעל לא מקרי יורש רק בשעת מיתת אשתו אבל לא לאח"כ. והא דקאמר הטעם דראוי הוא משום דאילו הי' נוטל בראוי הי' אמרי' דבשעת מיתתה זכה הבעל בהזכות שהי' לברתא לזכות אחר מיתת הסבתא ולכן קאמר דאין נוטל בראוי דזה הזכות הוא ראוי כמו מלוה, אבל בבכור דהוא יורש גם לאחר מיתת אביו וכמש"כ לעיל וע"כ ס"ל להבה"ג והרמב"ם דמה שבא לאביו בקבר ועתה הוא יורש מאביו מקרי זה מוחזק ונוטל פ"ש, ועוד י"ל דהכא לא זכתה כלל הבת בקבר והנכד זוכה מכת הנותן דכיון דירתי ואפילו ירתי ירתי כונת הנותן דאם לא תהי' הבת בחיים הוא נותן לירתי וכן מתבאר בש"מ והבעל דל"מ ירתי דאין קרוב להנותן ולא זכה מכח הנותן ואך אם הי' נוטל בראוי הי' זוכה בשעת מיתתה זכות שהי' להברתא כנ"ל וע"כ קאמר דאין נוטל בראוי

יח) וקצת סמוכין להנ"ל מבנות צלפחד שלקחו בכורת אביהן ע"י שבא הירושה לחפר ולמ"ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ ובא בחזרה לחפר בקבר וחזינן דמה שבא בקבר מקרי מוחזק, ואולם יש לדחות דהחזרה הוא רק לענין לידע כמות ושיעור הירושה שהיתה להם בנחלת א"י ונתברר חלקם ע"י באי הארץ כמה הוא נחלתם, ולכן ל"מ ראוי משום דא"י מוחזקת כמתבאר (בדקי"ט) ומה"ט אין להקשות להיפך להבה"ג ולהרמב"ם מאי פריך שם ואמאי ראוי הוא דהא אף אי ל"א דא"י מוחזקת הא עכ"פ למ"ד ליוצאי מצרים ע"כ דהנחלה בא אח"כ לחפר. וא"כ הוי מוחזק לשיטתם ואף ג"כ י"ל כנ"ל דלעולם לא בא הנחלה ליוצאי מצרים בקבר ורק דבאי הארץ לקחו נחלתם כפי החשבון מאביהם שהי' מיוצאי מצרים, וע"כ פריך שפיר דהוי ראוי, והוצרך לומר דא"י מוחזקת, אך קצת צ"ח לפי הס"ד מאי פריך דהוי ראוי והא לא הוי ראוי ג"כ אי א"י אין מוחזקת ולא הי' להם שום זכות בארץ קודם הכיבוש וע"כ דהקושיא למ"ד ליוצאי מצרים והנחלה בא אח"כ בקבר להיוצאים. ואולי י"ל דהיינו משום ההבטחה שהבטיח להם הקב"ה לתת הארץ

יט) ותמוה לי מ"ש הקצות (בסי' ר"ז) במ"ש הב"י לפרש מ"ש רש"י בכתובות (דס"ט) בהך דתנו שקל לבני בשבת ואם מתו ירשו אחרים תחתיהם דהיינו אם מתי בלא בנים, דבא ליישב הקושיא דירושה א"ל הפסק וע"כ פירש דמתו בלא בנים ואחרים הם אחי האב הנותן דיורשים מכתו ע"י משמוש. וע"כ מצי האב להנחיל לאחד מאחיו. אבל אם הי' להם בנים דהנכדים אין יורשים מכחו לא מצו להפסיק הירושה מהם, ובד"מ תמה דא"כ גם אי אחרים הם בניו דהיינו אתי הבנים שנתן להם השקל ג"כ יוכל להנחיל ופי' הקצות דהיינו משום דגם אחים יורשים ע"י משמוש ובא הירושה להנותן שעשה"ט. והנה לבד כי לפי"מ שנתבאר (באות י"ב) דאח יורש מצד עצמו ולא ע"י משמוש א"כ כמו כשיש להם בנים אמרי' דא"ל הפסק. ה"נ כשיש להם אחים. וגם בל"ז אף אי אח יורש ע"י משמוש הרי מבואר ברמב"ם ושו"ע (סי' רפ"א) דאת יוכל להוריש לאחד מהאחים וע"ש בקצות שהקשה באמת מ"ט יוכל להוריש הרי באים מכח אביהם. ותירץ כיון דעכ"פ האב יורש מכחו יוכל הוא להנחיל. (ולפמ"ש דאח יירש שלא ע"י משמוש לק"מ) וא"כ איך יוכל להפסיק הירושה כשיש להם אחים. הרי האח המוריש. וא"ל דגם האב יהי' המוריש במה שיבוא לו הירושה בקבר. דודאי ל"ש שיהי' שני מורישים להנחיל. דהאח ירצה להוריש לאח זה ואביו ירצה להוריש לאחר. וע"כ דהמורים הוא בעל הנכסים שמת עתה ולא מי שבא לו הירושה בקבר וא"ל דכיון דהאב הוא הנותן יוכל להפסיק שיזכו הבנים רק כל זמן שיהי' בחיים או שיהי' להם בנים אבל אם ימותו בלא בנים אף שיש להם אחים כיון דהירושה בא לאביהם הנותן בקבר הוא מקרי המוריש ויוכל להנחיל לאחד מבניו ואחי המקבלים השקל לא מצי להוריש לאחד מאחיהם, וכי אמרי' דאח מצו להוריש לאחד מאחיו הוא רק בנכסים שלו אבל בזה שהאב הנותן עשה לאחד מבניו יורש לאחר מיתת המקבלים השקל שוב אין יכולים המקבלים להנחיל לאחד מאחיהם, וזה גופא מה שעשה האב הנותן שלא יוכלו המקבלים להוריש למי שירצו לא מקרי הפסקת ירושה, אבל כשיש להם בנים דהירושה לא בא לאביהם אז מקרי הפסקת