אמרי משה רכב

לסלק הבע"ח אינו מחויב דלענין זה לא זכה כלל המת בקבר שיפול ע"ז שיעבוד הבע"ח, ורק לענין דין המשמוש הוא זוכה ע"י אביו וכן יתישב עפ"ז מה שהקשינו מבת הבן ומנכד היחיד שנוטל כמו הנכדים הרבים מבן השני ומשום דהירושה באה להנכדים ע"י אביהם שזוכים בקבר להנחיל, ושאח"ז ראיתי בש"מ דקכ"ה שהקשה גם כן קושית הרמ"א הנ"ל ותירוצו אינו מובן לכאורה וכנראה שכונתו כעין שבארנו

ועפ"י הנ"ל יתישב ג"כ מה שהקשה המ"ל פ"ה מנחלות בהא דלא הביא הרמב"ם הדין דמתני' דבכורות דאין כתובה גובה בראוי וכתב בשם מהר"ם לישב דס"ל להרמב"ם דכתובה גובה ממלוה. וירושה שנפל להבעל לאח"מ בלא ראוי אין גובה דהיורשים יאמרו מאד"א. והגמרא דקחשיב שם כתובה הוא אגב בכור דמשכחת ראוי מלוה ושבת, והגמרא שם בבכורות דקאמר לאתוי' נכסי דאד"א קאי להס"ד דל"א מכח אד"א. וע"ז הקשה המ"ל דהא הרמב"ם עצמו הביא הא דאין הבכור נוטל בראוי הוא כשנפלה ירושה לאביו לאחר מיתתו ול"ל טעמא דראוי הא בל"ז אין נוטל דמכח אד"א קאתי, ע"ש שהניח בצ"ע. (ואי ס"ל דרק בנכד אמרי' מאד"א ולא בשאר יורשים א"כ הו"ל להביא ג"כ הדין דאין כתובה גובה בראוי לענין שנפלה לו ירושה משאר מורשים דל"א מכח אד"א) ואולם לפמ"ש מיושב שפיר דס"ל להרמב"ם דגם בשאר יורשים אמרי' מכח אד"א. אך לענין בכור בלא טעמא דראוי הי' נוטל פ"ש דגם כשאמרי' מכח אד"א הירושה בא להנכד ע"י משמוש, או כפי האופן הראשון שכתבנו דזוכה מאביו כשמת זכות הירושה, וא"כ אי הוי בכור נוטל בראוי הי' נוטל הנכד פי שנים בנכסי זקנו לגבי' אחיו וכשם שזכה בנכסים שהי' מוחזקי' לאביו פ"ש כן זכה בזכות הירושה של אביו פ"ש. וכמו שהי' זוכה במלוה פ"ש אילו הי' בכור נוטל בראוי ולהכי כתב הרמב"ם דאין נוטל פ"ש משום ראוי וזה הזכות ירושה מקרי ראוי וכמש"ל והגמ' דבכורות דאמר לאתוי' נכסי אד"א דאין נוטל משום ראוי קאי גם להמסקנא דב"ב דאמרי' מכח אד"א וא"צ לדחוק דהגמ' דבכורות קאי רק להס"ד דל"א מכח אד"א קאתינא וכפי שישבנו קושית הרמ"א מיושב שפיר גם הרמב"ם כנ"ל, דרק לענין בע"ח אמרי' דל"מ גבי משום מכח אד"א והיינו כמש"ל דהמת לא זכה בנכסים שיגבה הבע"ח מדין שעבוד נכסים, וע"כ לא הביא הרמב"ם לענין כתובה הדין דאין גובה בראוי דמלוה באמת גובה, וירושה שנפל לו לאחר מיתתו בל"ז אין גובה דלענין חוב אמרי' מכח אד"א. והתם תני כחובה אגב בכור וכנ"ל, אבל בבכור ע"כ הטעם גם להמסקנא משום ראוי וכמש"ל וכן לפי אופן השני דהמת זוכה בקבר לענין להנתיל ג"כ ניחא הרמב"ם הנ"ל דלענין בכור הא דאין נוטל פ"ש בנכסי זקנו ע"כ הוא משום ראוי דאילו הי' נוטל בראוי הי' נוטל פ"ש לגבי אחיו הפשוטים, ואין יכולים הפשוטים לומר מכח אד"א אתינא. ולגבי הזקן אין אתה בכור, דהרי האב קודם לירש אביו מהנכדים כשהוא חי. וה"נ כשהוא בקבר הדין דמשמוש עושה אותו כאילו הי' חי להנחיל לבניו, וכשם שיורש בקבר חלק בכורתו להנחיל לבניו חלק בכורתו לגבי אחי אביהם וכמבואר בירושלמי המובא ברי"ף מה משפט האמור לענין פשוטה אתה רואה הבן כאילו אביו קיים ליטול פשיטתו (והיינו דזה הוא הדין דמשמוש דזוכה בקבר להנחיל לבניו) אף משפט האמור לענין כפילא אתה רואה הבן כאילו אביו קיים ליטול בכורתו ע"ש, וע"כ הו"א דגם הנכד הבכור נוטל פ"ש לגבי אחיו הפשוטים כיון דע"כ האב זוכה בקבר, ולכן הוצרך הטעם דאינו נוטל פ"ש משום ראוי דכל שזוכה לאחר מיתתו מקרי ראוי דכל אשר ימצא לו משמע מה שימצא לו בחיים אבל לא מה שיורש בקבר, דהרי באמת אינו זוכה בקבר בקנין כחי. דהרי לענין בע"ח לא חל שעבוד נכסים מה"ט וכנ"ל והוא רק דין לענין משמוש כנ"ל וע"כ מקרי זה ראוי

ד) ועפ"ז אפשר לישב שיטת הבה"ג שהביא הרמב"ן הנ"ל והובא בנמ"י דבכור בן בכור נוטל פ"ש לגבי אחיו בנכסי אבי אביהם ותמה ע"ז הרמב"ן דרק כפילת אביו נוטלים הנכדים לגבי אחי האב אבל לענין חלוקת עצמן ודאי ראוי הוא, ולהנ"ל י"ל דלהבה"ג הוי ק"ל ג"כ קושית הרמ"א הנ"ל דל"ל טעמא דראוי הא בל"ז מצי לומר מכח אד"א וע"כ ס"ל דבאמת נצרך לשני הטעמים דאילו ל"א מאד"א והירושה בא להנכדים ע"י האב שזכה בקבר וכדהוי ס"ד דגם הבע"ח גובה. (או גם להמסקנא כפי האופן השני שכתבנו דהמת זוכה בקבר עכ"פ להנחיל לבניו) לא הי' מקרי זה ראוי כיון דהנכדים זוכים עתה הירושה ע"י אביהם שזכה בקבר וכעת היא הירושה שלהם מאביהם וע"כ מקרי זה מוחזק, דעתה המת בקבר זכה הנכסים ומקרי מוחזק, ול"ד למלוה דמקרי ראוי דל"ש במלוה שיזכה המת בפרעון החוב כשמסלק הלוה דאין למת קנין אבל ירושה דע"כ זוכה בקבר דא"צ קנין לירושה וע"כ שייך שיורש בקבר, וכשם כשהאב קיים הוא קודם להנכד כן בקבר הוא קודם לירש מהנכד והירושה זוכה הנכד מהאב שירש בקבר וע"כ ל"מ ראוי. ורק משום דבאמת אמרי' מכת אד"א, והנכד זוכה לירש זקנו מצד עצמו שלא ע"י אביו בקבר דאף דכשהאב קיים הוא קודם, בכ"ז כשהוא בקבר הנכד קודם מהקרא דתחת אבותיך, והדין דמשמוש הוא רק לידע כמות הירושה שיורשים הנכדים מצד עצמן הוא שרואין כאילו אביהם קיים ומה"ט יורשת בת הבן וכן הנכד היחיד לגבי הנכדים הרבים. משום דמתחלקת הירושה כאילו אביהם קיים, וע"כ אין נוטל הנכד הבכור פ"ש משום דלגבי הזקן אינו בכור. והא דהוצרך לטעמא דראוי, הוא דלא נימא דבשעה שמת אביהם בחי' הזקן כשם שירש הבכור נכסים המוחזקים שהי' לאביהם כן יורש הבכור זכות הירושה שהי' לאביהם לירש הזקן ויטול הנכד הבכור פ"ש כנגד אחיו וע"ז הוצרך הטעם דראוי דזכות הירושה הוא ראוי וכמשנ"ל, ואולם כ"ז בבכור בן פשוט אבל בכור בן בכור כשיורשים הנכדים זקנם אם רוצים הנכדים לזכות בחלק בכורת אביהם לגבי אחי אביהם ע"כ צריכים לזכות ע"י שאביהם זוכה בקבר חלק בכורתו וכדילפינן זה בירושלמי הנ"ל דמה משפט האמור לענין פשיטות אתה רואה הבן כאילו אביו קיים ליטול פשיטתו. (היינו לענין כמות הירושה וההתחלקות לענין הנכדים ושיטול גם בת הבן דזה הוא הדין דמשמוש לשיטת הבה"ג כנ"ל) אף משפט האמור לענין כפילא אתה רואה הבן כאילו אביו קיים, והיינו ע"כ דהאב זוכה בקבר חלק הבכורה (דבזה ל"ל דמאד"א זכי וגם ס"ל להבה"ג דלענין בכורה ל"ש דזכו בזכות הירושה כשמת אביהם הבכור. דמתנה קריא רחמנא ול"ש ירושה ע"ז וכמ"ש להלן) וכיון דרוצים הנכדים לזכות בחלק בכורה של האב ע"כ דהיינו שהאב זכה בקבר החלק בכורה כאילו קיים וע"כ ס"ל להבה"ג דהנכד הבכור יש לו פ"ש בחלק הבכורה דזה מקרי מוחזק כנ"ל, ורק בכור בן פשוט או בחלק הפשיטות אמרי' בבכורות דאין נוטל פ"ש בנכסי אבוה דאבא, ומשום דהפשוטים יאמרו מאד"א ולא בא כלל הירושה לאביהם בקבר, ומיושב עפ"ז מה דצריך ילפותא בגז"ש משפט האמור בכפילא